סטיית תקן ומדד שארפ: הפרמטרים שאסור לשכוח

הקשר בין תשואה לסיכון ידוע: ככל שנכוון לתשואה גבוהה יותר, רכיב הסיכון בתיק יגדל, ומשמעות הדבר היא שגם הסיכוי שנפסיד בהשקעה יהיה גדול יותר. זה שתיק מסוים הניב תשואה גבוהה לא הופך אותו בהכרח לתיק יעיל, וצריך לבדוק אם רמת הסיכון בו לא הייתה גבוהה מהנדרש.

מכאן, שאין משמעות למדידת התשואה שהשיג תיק השקעות מבלי להתייחס לרמת הסיכון בו, והשוואה נכונה של ביצועי תיקים תתמקד בשיעור התשואה שהשיג התיק ליחידת סיכון, להבדיל מהתשואה האבסולוטית שלו.

את רמת הסיכון נהוג למדוד על פי "סטיית תקן", שהיא מדד סטטיסטי לתיאור הפיזור של ערכי קבוצת המספרים סביב הממוצע שלהם, ובמקרה שלנו, השוואה של התשואה היומית של התיק מול התשואה היומית הממוצעת שלו. הסטייה כאן היא המרחק בין ערך בקבוצה לממוצע. ככל שהמרחק לממוצע קטן יותר, כך גדל הסיכוי של המשקיע לקבל את התשואה של התיק. סטיית תקן גבוהה, לעומת זאת, מלמדת על רמת סיכון גבוהה, שתתבטא בתנודתיות רבה של התיק.

השילוב בין התשואה לרמת הסיכון הוא זה שיקבע את יעילות התיק. הכלי המוכר בשוק למדידת ביצועים של תיקי השקעות הוא "מדד שארפ", שמודד את עודף התשואה ליחידת סיכון על נכסי השקעה. כלומר, עד כמה התשואה של התיק מפצה את המשקיע על הסיכון שלקח.

ההגדרה המתמטית למדד שארפ היא תשואת התיק בניכוי ריבית חסרת סיכון (בדרך כלל ריבית של אג"ח ממשלתית), כשערך זה מחולק בסטיית התקן. כך, ככל שהתשואה גבוהה יותר וסטיית התקן נמוכה יותר נקבל מדד שארפ גבוה יותר. או, במילים אחרות, תיק שבו התשואה ליחידת סיכון גבוהה יותר.

כך, נהוג להשוות בין תיקי השקעות באמצעות השוואת מדד שארפ שלהם. כשכל שהמדד גבוה יותר כך ביצועי תיק ההשקעות טובים יותר.

כמעט כולנו מושקעים באופן זה או אחר בניירות ערך הנסחרים בבורסה. דרך קופות גמל, ביטוחי מנהלים, קרנות השתלמות, קרנות נאמנות, וכדומה. רוב המכשירים האלה מפרסמים בנוסף לתשואה גם את סטיית התקן השנתית שלהם וגם את מדד שארפ, כך שכל משקיע יכול להיעזר בנתונים הללו, כדי לבדוק איזה מכשיר הוא הטוב ביותר בשבילו, בהתאם לרמת הסיכון שלו.

מחלקת המחקר בפעילים ניהול תיקי השקעות