סדיזם מחפש הצדקה

אהבתי את טוד סולונדז. אהבתי אותו מאוד, עד שהוא הרג את דון. דון ווינר הייתה הגיבורה של "ברוכים הבאים לבית הבובות", סרט מוקדם של סולונדז. הכבשה השחורה בחטיבת הביניים וגם בקרב משפחתה. לא חכמה או יפה או נחמדה במיוחד, אבל בעלת חוסר מודעות עצמית כובש, ולפעמים גם מעוררת הזדהות. כל-כך מעוררת הזדהות, שאפשר היה לנחש שיוצר הסרט הוא מעין גרסה גברית ומבוגרת יותר של דון.

דון סובלת במהלך הסרט מהצקות בבית הספר, הורים אדישים, אח גדול מנוכר, אחות קטנה מעצבנת ומאהבה נכזבת. אבל לקראת הסוף, אחיה הגדול מספר לה שבתיכון העניינים משתפרים קצת, ואנחנו באמת מאמינים שזו התקופה הגרועה בחייה, וכשתתבגר היא אולי לא תהפוך לברבור, אבל תמצא את מקומה.

זה מה שגאל את טוד סולונדז מסאדיזם נטו, שמץ התקווה הזה שהוא מספק בסיום תצוגת התכלית של עליבות הקיום. "ברוכים הבאים לבית הבובות", ואחריו גם "אושר", היו אכזריים ועלובים כמו החיים. "אושר" גם היה בוטה ומגעיל כמו החיים (לא משנה בכמה אוסקרים פיליפ סימור הופמן עוד יזכה, הוא תמיד ייזכר בתור ההוא מ"אושר" עם השיטה היצירתית להדביק גלויות לקיר).

אבל שני הסרטים כללו גם את טיפת האופטימיות הזו בקצוות, שמאפשרת להמשיך הלאה.

 חיים בזמן מלחמה, יח

בסרט הבא של סולונדז, "אגדות וסיפורים", כבר לא היה שמץ תקווה כזה. היה שם רק רצף של סצנות שלא ממש מתחבר יחד לעלילה, וכולל אוסף של דמויות דוחות שמשפילות זו את זו. במקום להתקדם ולהשתכלל, סולונדז נסוג בסרט הזה והציג יכולת פחותה לבניית סיפור ובעיקר יכולת פחותה לאנושיות. התוצאה הייתה תרגיל סדיסטי חסר פואנטה, ומאכזב לנוכח שני הסרטים הקודמים והמצוינים.

ואז הגיע "פלינדרומים". פלינדרומים נפתח בהלוויה של דון, הגיבורה של ברוכים הבאים לבית הבובות. במהלך הטקס אנחנו לומדים שבשנים שעברו מאז, דון השמינה נורא, הייתה אומללה ולבסוף התאבדה, ולאף אחד לא ממש אכפת שהיא מתה.

מה היה דחוף לסולונדז לחזור ליצירתו הראשונה ולעקור ממנה כל רמז לחמלה לתקווה או לאופטימיות? לא ברור. הסיפור של דון לא משפיע על עלילת "פלינדרומים", אז בשביל מה זה טוב? למה להרוג אותה, ועוד להבהיר שסבלה עד לרגע המוות? כנראה סתם, בשביל השעשוע. "פלינדרומים" היה סרט מעניין כשלעצמו, אבל לא התרכזתי בו אחרי שסולונדז הרג את דון. עבורי, הוא חצה את הקו ועבר לסדיזם נטו. ולפרוטוקול - כמו "אגדות וסיפורים", גם "פלינדרומים" לא הצליח לשחזר את ההצלחה של בית הבובות ושל אושר.

ועכשיו סולונדז חוזר לסרטו השני, ומציג את "החיים בזמן מלחמה", סרט המשך ל"אושר". הדמויות הן אותן דמויות, אבל כל השחקנים הוחלפו. גם ב"פלינדרומים" הדמות הראשית גולמה על-ידי שחקניות שונות, וזה אמנם מעורר מחשבה אבל כאן אפשר לקרוא את זה כביטוי נוסף לתיעוב שסולונדז חש כלפי גיבוריו: הוא לא נותן להם אפילו פנים משלהם.

"החיים בזמן מלחמה" חוזר אל שלוש האחיות מ"אושר", ג'וי, טריש והלן. טריש מנסה לשכוח מקיומו של בעלה לשעבר, שיושב בכלא על עבירות פדופיליה. ג'וי נפרדת מבעלה ורדופה על-ידי רוחו של מחזר שהתאבד, הלן מופיעה דקות בודדות בתפקיד קריקטורי.

נושא הסרט הוא כביכול סליחה ושכחה, אבל הוא נותר ברמת דיבור, ולא ברמת יישום. הדמויות פלקטיות, דוחות וחסרות תקנה מתמיד (מעדיפה לראות את סצינת הדבקת הגלויה מ"אושר" 100 פעם ברצף מאשר לצפות בטריש מסבירה לבנה הקטן איך הדייט שלה "הרטיב אותה"), הבימוי מנוכר ומלאכותי מתמיד, והמשחק, כנראה כתוצאה מהבימוי, רע. לא ברור מה יש לסולונדז להגיד שלא נאמר כבר ב"אושר", ומה היה דחוף לו לחזור שוב לסרטיו הראשונים. אולי הוא מחפש את מגע הקסם שאבד. ב"החיים בזמן מלחמה" הוא לא מצא אותו.

"החיים בזמן מלחמה", ארה"ב 2009. במאי: טוד סולונדז. שחקנים: שירלי הנדרסון, אליסון ג'אני, אלי שידי, פול רובנס

הימנעו מ:

"אהבה בהחלפה"

אוף, למה ג'ניפר אניסטון ממשיכה להופיע בסרטים הגרועים האלה? מתי היא תעשה סרט שלא יזכה לשם העברי "אהבה ב..."?

כאן מדובר בקומדיה רומנטית על גבר נוירוטי שמחליף את דגימת הזרע שידידתו משתמשת בה כדי להיכנס להריון. הבנתם? לא? לא נורא. יש כאן מסר מאוד מאוד בעייתי בנוגע לקשר בין גנטיקה ואהבה, ושיתוף פעולה מעניין רכילותית בין אניסטון וג'ולייט לואיס, עוד אקסית של בראד פיט. בסך הכול סרט לא משהו.

"ורוניקה מחליטה למות"

והצפייה בסרט הזה, שמבוסס על ספרו של פאולו קואלו, בהחלט עלולה לגרום גם לכם לקבל החלטה דומה.