מתכון לדיאטה תקשורתית מאוזנת

שפקולציוס, כך קוראים להן. עוגיות אוסטרו-גרמניות, בצק פריך דק ועליו שבבי שקדים, כולה 20 דקות בתנור והנה הן מוכנות. יש להקפיד, שימו לב, על השוואת הטמפרטורה של החמאה ליתר חומרי המאסה, וכן לשבור ולבדוק פריכות לפני האכילה. בתיאבון.

המידע הזה, פרי יצירתו של העיתונאי הנודע הנס ברטלה ואשתו גלית, נחת עליי בחודש האחרון כמה וכמה פעמים, כתוצאה מצפייה ממושכת בערוץ שהפך, בנסיבות שיוסברו להלן, להיות רעי הטוב כאח לי, ערוץ האוכל. 32 בממיר HOT. לא רק ברטלה ממלא את כל חושיי וגורם לי לשינוי עמוק בתודעה התקשורתית שלי, גם הילה ומיכל ופותנה ודודו אוטמזגין, וגם הסטון בלומנטל, ואדם אוכל את אמריקה וניצן רז ושאול ואביב וכל שאר בחורינו הטובים.

גבירותיי ורבותיי, יש עיתונות אחרת. והיא הרבה יותר טובה ונעימה.

להלן ההסבר: לפני חודשיים ימים נגהו עליי שני אורות זוהרים בעוצמה רבה. בערך באותו פרק נטלתי על עצמי שני פרויקטים, האחד בערוץ האוכל ומשנהו בערוץ הכנסת. על פניו, אין כאן יותר משתי הצעות עבודה לעיתונאי פעיל ומצליח (!), שבצוק העתים לא מצא לו עבודה בטלוויזיה ונאלץ להסתפק בליהוג - יוקרתי ככל שיהיה - ברדיו.

בפועל, מה שקרה הוא שבדלת האחורית גיליתי את פניה היפות של התקשורת. בעצם גיליתי את כל מה שהיא יכולה להיות, לו היה סדר העדיפויות שלה משתנה קמעה, וזאת בכל הרמות - עיתון, רדיו וטלוויזיה.

אז מה תיקח לאי בודד?

נתחיל מזה שהתגובות על תוכניתי החדשה בערוץ האוכל (ובערוץ 10) רבות פי כמה מאשר על כל תוכנית ששידרתי בחיי כמעט, כך גם על התוכנית "זוג או פרט" לצד יואב קרקובסקי בערוץ הכנסת.

הנתון הזה מוכיח, כמובן, כי הנחת היסוד שלפיה העם צופה ומתעניין בחדשות ובמוצרים ערוצשתיימיים ובשאר הזמן חוטא בזפזופ אל ערוצי הנישה, אינה נכונה. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא, כמובן, המהות.

והמהות היא שיש משהו מאוד מקולקל בסדר היום התקשורתי ובעדיפויות שלו. למי שצופה במשך 3 ימים ברציפות בערוץ האוכל ובערוץ הכנסת קורה דבר ממש מעניין: הוא מוצא את עצמו רגוע תקשורתית, הוא מעודכן בפרוטרוט בכל מה שהוא צריך לדעת, ומנגד, כשהוא שומע פתאום את אריה גולן יורה שאלות בבוקר אל סגן שר הביטחון במטרה להבין אל נכון עד מתי תישאר מפלגת העבודה בקואליציה, זה נשמע לו פתטי ומעצבן, והוא נס משם כל עוד נפשו בו.

אני לכשעצמי מתמודד עם שאלת סדר העדיפויות הזו כבר זמן רב פעמיים בשבוע לפחות. בכל שני ורביעי בבוקר אני מתייצב בגלי צה"ל לצד רעתי עירית לינור כדי לקיים את אותו ויכוח בדיוק: כמה זמן עלינו להקדיש ב"המילה האחרונה" לדיון על פרשת גלנט - וכמה למחקר שקובע כי אנשים רזים נוהגים טוב יותר בכבישים מהירים?

טוב, זה לא מתנהל בדיוק כך. לשנינו ברור כמובן כי את תוכניתנו המצוינת, המשודרת בלבו של בוקר אקטואלי, ניאלץ לפתוח בשיח גלנט (שגם הוא יהיה בצלמנו ובדמותנו, כמובן, מידתי, אירוני וחף מכל דרמטיזציה מיותרת); השאלה היא, באיזה שלב נוכל כבר להיחלץ מן השממה הלא חשובה ולא מעניינת הזו לטובת דיון על נושאים אזרחיים: החל בחינוך, דרך בריאות, דת ותרבות, וכלה בשאלת העומק החביבה על עירית במיוחד: מה היית לוקח לאי בודד, חומוס או טחינה? פטרוזיליה או כוסברה? פירה או אורז?

לשמחתי הרבה מי שמנצחת בוויכוחים האלה היא כמובן עירית, מה שאומר שלאקטואליה הקשה נקדיש תמיד משהו כמו שליש תוכנית, ובשאר נעסוק במה שמעניין באמת: תרבות וחיים. אם זה עובד? לכו תבדקו את ה-TGI האחרון ותקבלו תשובה.

האם אני אומר שתוכנית האפייה של הנס וגלית ברטלה חשובה יותר מ"שש עם"? ממש לא. אני רק אומר שהיא מעניינת, שיש לה מקום, ושכדאי לפתוח דיון האם לא ראוי לתת עוד קצת הנס על חשבון עודד.

האם אני אומר שעדיף השיח הפוליטי הנעים של ערוץ הכנסת על פני הטיפול החדשותי האלים של תוכניות החדשות? כן, אני אומר את זה במפורש. האם אני מעדיף את "המילה האחרונה" על פני שלל תוכניות האקטואליה שמלפניה, מאחוריה ומצדדיה? כן, בהחלט. אחרת לא הייתי שר.

רק על עצמי לספר ידעתי. צר עולמי כעולם בעל טור ב"פירמה". ואתם, קחו לכם חודש של דיאטה תקשורתית, תערכו היכרות עם הספרות 32 ו-99 בשלט, נסו להתנתק מן המדיה המסורתית והשיבו על השאלון הבא: מה אתם מעדיפים: שיח או חדשות? תחקיר סר-טעם ומידה או זוג או פרט? ראיון עם פואד על הבוקר או שיחה על פואד ב-11:00? ספקולציות או שפקולציוס?

אני את הבחירה שלי כבר עשיתי. הו אלי, שרק ימשיך כך.