"אוי, זה נושא רחב יריעה", נאנח שמעון אריאלי, ראש תחום בכיר לנושא מאזן התשלומים ומסחר בינלאומי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), כאשר הוא נשאל לגבי השפעת מכירת חברות הסטארט-אפ הישראליות לחברות זרות.
אריאלי לא לבד. חוקרים רבים בלמ"ס שוברים את הראש בשנים האחרונות כיצד להגדיר בדיוק את נושא התרומה המדויקת של חברות סטארט-אפ למשק והמעבר של ידע ישראלי לחברות שמעבר לים.
הדיון סביב השפעת ההיי-טק המקומי על הכלכלה הישראלית ברמת המקרו מלווה בלא מעט קלישאות, התלהמות ואף דעות קדומות. יהיה מי שיטען בלהט כי לא צריך לגדל בישראל חברות גדולות ושעדיף למכור אותן, יהיה מי שיטען בלהט זהה שמכירת החברות תורמת יותר למשק הישראלי.
למרות שמדובר בכלכלה - עם מספרים והגדרות ברורים, ולא מונחים אמורפיים - הנושא מורכב מכדי לתת תשובה חד-משמעית שתופסת בכל מצב, ותלוי בזווית הראיה של כל אחד ואחד.
החשיבות של הדיון ברורה, והרבה מונח על כתפיה של חדשנות ההיי-טק הישראלי. בלמ"ס מנסים בשנים האחרונות לכמת את ההשפעה האמיתית של ההיי-טק המקומי - על יתרונותיו וחסרונותיו - על הייצוא, הצמיחה והתוצר. ובכלל, איך מחשבים כמה באמת שווה למשק חברה עתירת ידע שנמכרת?
רוב ההיי-טק המקומי נכנס תחת ההגדרה של ייצור וייצוא סחורות, ומתייחס בעיקר לחברות המבוססות וכן לחברות זרות שמפעילות בישראל מרכזי ייצור ושיווק. סך הכול, הסתכם ייצוא תעשיות ההיי-טק ב-18 מיליארד דולר ב-2009, 51% מהייצוא התעשייתי - וזה אולי האומדן המרכזי להשפעת ההיי-טק על הכלכלה המקומית. בהתאם, קיים החשש כי פגיעה ביכולת התחרותית של תעשיית ההיי-טק בעקבות הירידה ביכולות המו"פ, תשפיע באופן מהותי על הנתונים הכלכליים של המדינה.
אך האמידה המאתגרת יותר היא של פעילות המחקר והפיתוח החמקמקה. זו באה לידי ביטוי בשורות ההוצאות התפעוליות של החברות ונכנסת תחת הגדרה של ייצוא שירותים ברמת המקרו, שמשלימה את ייצוא הסחורות בסך חשבון הייצוא של מדינת ישראל.
סולי פלג, מנהלת אגף חשבונאות לאומית, מאזן תשלומים וסחר חוץ בלמ"ס, מציינת כי עד לא מכבר התקשתה הלשכה לקבל הערכות מוצלחות על יצוא השירותים. מה שפגע ביכולת להעריך באופן מדויק את התרומה של מרכזי הפיתוח וחברות הסטארט-אפ ליצוא ולמאזן התשלומים בכלל. לדבריה, בעקבות ביצוע סקרים מיוחדים בחברות, מסוגלים כעת בלמ"ס לנפק דוחות מפורטים על התפלגות ייצוא השירותים לפי סגמנטים עסקיים.
מהנתונים עולה, כי מרכזי הפיתוח וחברות הסטארט-אפ, שנכללים תחת ההגדרה של שירותי מו"פ ומחשוב, היו אחראיים לייצוא של 9.1 מיליארד דולר ב-2009 - 43% מיצוא השירותים של המשק הישראלי ו-13% מהייצוא הכללי.
ישראל מאבדת ידע באקזיטים
בעוד שהצמיחה בייצוא הסחורות בתעשיית ההיי-טק הייתה 14% בלבד בין 2007 ל-2009, הרי שייצוא שירותי המחשוב והמו"פ זינק ב-37%. חלק לא מבוטל מהצמיחה הזו, 45%, היה בעקבות הגידול במכירת חברות סטארט-אפ באותה התקופה לחברות זרות.
אז כמה שווה מרכז פיתוח זר למדינת ישראל? ניקח את מיקרוסופט לדוגמה. במרכז הפיתוח המקומי מועסקים 600 עובדים, שנהנים - לצורך ההדגמה - משכר של 100 אלף דולר בשנה. התרומה הישירה למשק הישראלי תירשם, אם כך, כייצוא שירותי מחשוב בהיקף של 60 מיליון דולר. סכום זה הוא פרומיל מההכנסות שמהן נהנית מיקרוסופט העולמית ממכירת אותם המוצרים שמפותחים במרכז הישראלי.
המשמעות באה לידי ביטוי בתקווה להקמת חברות גדולות: בעוד אקזיט מוצלח במונחי הון סיכון יכול לספק תשואה מכובדת למשקיעים, ליזמים אולי לעובדים, ואף להאדיר את האגו המקומי עם ענקיות הטכנולוגיה שמרחיבות את הפעילות כאן, הרי שבמשקפיה של מדינת ישראל המשמעות לא רק חיובית. באופן תיאורטי, במידה והחברה הייתה מצליחה לממש את הפוטנציאל, הרי הידע שנמכר עשוי היה לתרום הרבה מעבר למה שמקבל המשק במקרה של שירותי פיתוח בלבד.
פלג מודה כי אמידת התרומה של סטארט-אפים בתחילת הדרך אינה מושלמת. היא מציינת כי "אנחנו מסתמכים על היקף השקעות ההון סיכון שמוזרמים לסטארט-אפים במצב של טרום מכירות", שנכנסים תחת ההגדרות של שירותי מחקר ופיתוח. אולם, הבחינה המאתגרת באמת בכל הנוגע לסטארט-אפים היא התרומה של מכירת החברה - וזה מתחיל באיתור שאכן המכירה התקיימה.
למה הכוונה? בין השנים 2002 ל-2008 נמכרו בישראל יותר מ-100 חברות סטארט-אפ, כלומר כאלו שהיו ללא מכירות משמעותיות והתרכזו בעיקר במו"פ. אך כאשר מנסים להבין את התרומה של העסקאות האלו למשק הישראלי, מתקבלת תוצאה שרחוקה מלהרשים: בסך הכול, מעריך אריאלי, נמכרו באותה התקופה 47 חברות שאכן הערך המוסף שלהם תרם לייצוא של מדינת ישראל. לכל השאר לא היה מוצר ידע אמיתי, כלומר קניין רוחני או טכנולוגיה, והן נרכשו בדרך-כלל בשל כוח האדם שלהן.
אריאלי טוען כי כל החברות הללו תרמו 2.3 מיליארד דולר לייצוא השירותים הישראלי. בשנת 2008, השנה המשמעותית ביותר בין השנים שנבחנות במחקר מבחינת אקזיטים שהתבצעו (13 עסקאות), תרמה מכירת החברות פחות מ-1% לייצוא הכללי - סכום בלתי מורגש במונחי החשבונאות הלאומית של ישראל.
עם זאת, מספר עסקאות בתחומי הביוטק, כגון מכירת ונטור למדטרוניק בתחילת 2009 תמורת 325 מיליון דולר, הקפיצו את התמורה ממכירת חברות הסטארט-אפ ב-2009 כולה ל-1.4 מיליארד דולר - 2% מסך הייצוא אשתקד. ההשפעה של מכירת חברות הסטארט-אפ, כפי שעולה מהנתונים, משפיעה על הייצוא רק בשוליים ולמעשה קשה לראות בה את היישום של "קטר הצמיחה של המשק".
לא רק כחול-לבן
וזה אולי הטיעון המנצח של מי שרוצים לעודד יצירת חברות גדולות, בראייה לאומית. חברות גדולות כאלה יכולות במונחים היבשים של החשבונאות הבינלאומית בישראל לספק הרבה מעבר למספרים מרשימים בשורות הייצוא והייצור.
התמורה מספקת גם ערך מוסף ניכר בצד התעסוקה הישירה והעקיפה, היווצרות של תאי ידע ומקצועיות, ודיפוזיה של ידע גם לכלל התעשייה. כך שתוכנית "יתרון יחסי" עליה הכריזו באוצר ובתמ"ת ביוני שעבר מתפרצת לדלת פתוחה.
הרי הצורך בעידוד הקמת חברות מקומיות גדולות מגיע מכך שיש לפחות לחלק מחברות הסטארט-אפ שנמכרות את היכולת להגיע רחוק יותר, מאשר להיבלע בקרביה של ענקית טכנולוגיה זרה. צריך לזכור שגם בחברות המבטיחות לכאורה, קיים ספק גדול לגבי היכולת להצליח בזכות עצמן. רובן, ניתן להניח, יירכשו במקרה הטוב, וייעלמו במקרה הרע.
מבחינה טכנית לפחות, היתרון של החברות הגדולות ביצירת ערך מוסף למשק הישראלי אינו מחייב את היותן בידיים ישראליות. רישום הנתונים הוא בעל אותו הערך בין אם החברה היא בידיים ישראליות או זרות. כלומר, פעילות של מרכז בישראל נרשמת בחשבון ייצוא השירותים או הסחורות, בין אם היא רשומה פורמלית בישראל או בחו"ל. בהתאם, גם תעסוקת עובדים ותשלום מסים. דין מיקרוסופט ישראל הוא כדין צ'ק פוינט בעניין זה.
וכאן מותר הסטארט-אפים מהחברות הגדולות. מקרה כמו זה של מרקורי, חברה עם מכירות משמעותיות שנרכשה על-ידי HP תמורת 4.5 מיליארד דולר תוך שהיא שומרת על הפעילות המקומית של פיתוח וייצור - מספקת למדינת ישראל את אותה התרומה כמו במצב בו הייתה נשארת בשליטת בעלי מניותיה הקודמים. אלא שמקרה כזה הוא נדיר יחסית.
כוונת הרוכשות עלומה
בדרך-כלל, מה שנמכר הוא קניין רוחני ולעיתים מעט מכירות, ואז מי שייהנה ממינוף המכירות הוא החברה הגדולה-זרה ולא המשק הישראלי. בנוסף, צריך לזכור שבטווח הארוך יותר, הערך של הידע שנשמר בשוק המקומי יבוא לידי ביטוי בחברות ישראליות טובות יותר, ולא יזלוג לחו"ל וישפר את המיצוב של החברות הזרות.
בעיה נוספת היא שלא ניתן לדעת מראש את כוונת הרוכשת - יש מקרים בהם לכל הגורמים בעסקה יש כוונות טובות לגבי השמירה והפיתוח של הפעילות המקומית, אך זה לא עובד בהכרח. לא פעם מרכזים ישראלים מכובדים שעסקו גם במו"פ לצד פעילות עסקית צמצמו באופן ניכר את הפעילות שלהם - וסיסקו היא דוגמה טובה לכך.
במקרים כאלה, הפגיעה ניכרת מיד במספרים שמופיעים בדיווחי המקרו של מדינת ישראל. סטארט-אפ מבטיח שהעדיף להימכר ופעילותו נסגרה הוא בסופו של דבר המקרה הטראגי ביותר, בו כולם מפסידים - בין אם החברה שרכשה אותו היא ישראלית ובין אם לאו.
קטר הייטק
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.