הבעלים הסמויים של הטוויטר שלך

השבוע עלה לכותרות סיפורו של ריק סנצ'ז - מנחה פופולרי ב-CNN שפוטר לאחר שרמז בתוכנית רדיו כי "היהודים שולטים בתקשורת" (אני מתקשה להתאפק, אז תרשו לי לשאול בהומור כמיטב המסורת היהודית - אם הוא טועה, מדוע פוטר?).

הנה זה, כאן - תעיפו מבט: @RickSanchezCNN. וברצינות, הפיטורים של סנצ'ז משמחים (אותי) פעמיים, ראשית משום שמדובר באנטישמי סידרתי, ושנית משום שפיטוריו מעלים לדיון שאלה משפטית מרתקת ולא פתורה עד כה, המתעוררת בעקבות מהפכת המדיה החברתית - למי שייכים נכסים דיגיטליים במדיה חברתית, שנצברו בתקופת ההעסקה - לעובד או למעביד?

במציאות ווירטואלית, שאין בה מקום או זמן מוגדר, אין כמעט אפשרות לנתק או להפריד עוד בין הזהות הפרטית של אדם לבין זהותו כעובד. הפרופיל שלנו ברשתות החברתיות משלב בין אישי לתעסוקתי, אנו גולשים בזמן העבודה ומהבית בשעות הפנאי, מהמחשב של המעביד ומהמחשב הפרטי, וזאת מבלי שאנו מחליפים את "'חליפת ה-data" הדיגיטלית שלנו בהתאם לזמן, למקום או לאמצעי השידור.

באמצעות הזהות המשולבת ובזכות המוניטין שמקנה לנו שמו של המעביד, אנו מקדמים תועלות אישיות, מפיקים לא מעט יתרונות, במקרים מסוימים מפיצים תכנים ייחודיים אליהם נחשפנו במקום העבודה, מפתחים קשרים ומרחיבים את מעגל החברים שלנו ברשת.

אם כן, מה קורה כאשר עובד מפוטר - האם המעביד יכול לתבוע בעלות או שותפות בנכסים הדיגיטליים והרוחניים של עובד ברשת, בטענה שהעובד השתמש במשאבים של המעביד בפיתוח הנוכחות שלו במדיה חברתית?

מובן מאליו שהשאלה הזו לא תעלה בכל פעם שעובד כלשהו מפוטר. הסוגיה תתעורר כאשר למעביד יש מה להרוויח מהבעלות בפרופיל ברשת חברתית. במקרה של סנצ'ז, המחזיק בכרטיס טוויטר שיש לו 146 אלף עוקבים, וכולו זועק "אני עובד של CNN", יש למעביד סיבה טובה לשקול - ואולי גם עילה לדרוש זאת.

כיצד תוכרע משפטית מחלוקת בשאלת בעלות בנוכחות וירטואלית ברשת חברתית? המעביד יבקש לטעון מן הסתם כי בלי המוניטין והמשאבים שהקנה לעובד, הוא לא היה מצליח לפתח נוכחות אפקטיבית ופופולרית. העובד יטען מנגד כי הצלחתו נובעת ונשענת על כישרונו בלבד, ויוסיף גם טענת "זה נהנה וזה לא חסר", דהיינו, גם אם נהניתי מהמוניטין - כיצד זה החסיר או פגע במעביד? הרי מדובר ברווח טבעי הנובע ממילא מיחסי עובד מעביד .

האמת, כמו תמיד, היא איפשהו באמצע, ולכן סביר שבית המשפט יאמץ מבחן של "זיקה ותרומה ניכרת", אשר יסייע לאבחן את מידת הזיקה והקשר של המעביד אל הנוכחות הוירטואלית-חברתית. ככל שהתרומה מצד המעביד תימצא משמעותית יותר - כך יגדל הסיכוי שלו להיחשב לשותף לגיטימי בקניין הרוחני.

הגם שאינטואיטיבית נדמה כי הכף נוטה לטובת העובד, ויש לראות בנוכחות וירטואלית כשייכת לו (סביר להניח, למשל, שהמעביד לא שילם שעות נוספות על עדכוני סטטוס בפייסבוק או "טוויטים" ש"צייץ" העובד בשעות הפנאי) - עדיין מדובר בשאלה שההכרעה בה לא פשוטה, ולכל הפחות ניתן לדרוש כי העובד יסיר את שם המעביד מהנוכחות עם פיטוריו (זה לא עניין של מה בכך אם היית עובד של חברה נחשקת, ומי אתה עכשיו?).

בסופו של יום, אין כמו הזמן כדי להכריע בסוגיות כאלה, אם סנצ'ז על כל 146 אלף עוקביו בטוויטר ייעלם עכשיו מהתודעה הציבורית, הרי שתרומת CNN - המעביד - לפופולריות שלו ברשת היתה כנראה משמעותית מאוד.

ומה ניתן לעשות בינתיים עד שהדין בסוגיה יהיה בהיר יותר ? לקבוע מדיניות ארגונית ברורה באשר לחלוקת זכויות וירטואליות וקניין רוחני במקרה של פיטורים. לקבוע בהסכם עם העובד (בדומה להסכם ממון בין בני זוג) תנאים הנוגעים לנכסים דיגיטליים שנצברו בתקופת ההעסקה.

סער סיקלאי הוא עורך דין המתמחה במשפט וטכנולוגיה, אינטרנט ורשתות חברתיות