תמכו בתעשייה, לא בעמותות חרדיות

במחצית המאה הקודמת הגנה המדינה על יצרניה ותוצרתה החקלאית באמצעות מכסים גבוהים על מוצרים ועל תוצרת מתחרה מחו"ל, ובכך יצרה אפשרויות תעסוקתיות עבור אזרחי המדינה הצעירה שזה מכבר קמה.

כחלוף השנים ועם התקדמות הכלכלה הישראלית הפכנו להיות כאחד העמים. חשפנו את התוצרת המקומית לייבוא מתחרה, ובמו ידינו, בשם הכלכלה הגלובלית והתחרות החופשית, חיסלנו ענפי תעשייה וחקלאות שלמים.

לימים חשפו ממשלות ישראל לדורותיהן עוד ועוד ענפים לתחרות בינלאומית באמצעות הפחתת מכסים אשר גרמו להרס של תעשיות שונות. כיום, אני נזכר באותו מושבניק על הטרקטור הבלוי, שמבקש לראות מישהו נהנה מפרי עמלו חרף פרנסתו הפגועה.

קיימות דוגמאות רבות נוספות, כולל הגל האחרון שגרם למפעלי תעשיית האלקטרוניקה במדינה להיסגר, ואלו שנותרו חיים, בקושי מצליחים להרים את האף מעל המים ומפסידים כסף כל חודש. ממשלת ישראל לא מבינה, בדיוק כמו קודמותיה, כי תחרות בינלאומית עם מדינות בעלות נתונים כלכליים דומים היא סבירה, ועשויה לפתח את יכולות התחרות של השוק הישראלי.

אך תחרות לא הוגנת עם מפעלי תעשייה בסין או בווייטנאם, שם פועל קו ייצור עובד משמרת של 12 שעות ומרוויח 100 דולר לחודש, היא תחרות לא סבירה בעליל. רק התנאים הסוציאליים של עובד ייצור בשכר מינימום בישראל עולים יותר. כיצד יכול מפעל ישראלי להתחרות בנתוני פתיחה כאלו? אז זהו, הוא לא יכול.

כל סגירה של מפעל שהעסיק 200 עובדים, מייצרת נזקי משנה לספקים ולנותני שירותים, כגון ספקי רכיבים, תחבורה, הסעות, ארוחות לעובדים, שמירה וניקיון, חברות הובלה, עמילי מכס לייבוא ולייצוא, והרשימה עוד ארוכה. כל חברת שירותים שמאבדת לקוח, כמו מפעל תעשייה של 200 עובדים, תזדקק לבצע "התאמת עלויות" ובין היתר תפטר חלק מכוח האדם שלה.

קיימות דרכים רבות להגן על תעשייה מקומית. אם הסכמי סחר בינלאומיים אינם מאפשרים העלאת מכסי מגן על תוצרת מקומית, ממשלת ישראל יכולה להפנות חלקים מכספי דמי האבטלה, חלק מכספי התמיכה במגזרים לא יצרניים (כמו ישיבות ועוד) לסבסוד עלויות העסקת עובדי ייצור והורדת עלויות התעסוקה למעסיק. בשימוש מושכל כזה בכספי ציבור, יישמרו ואפילו ייווצרו מחדש מקומות עבודה בתעשייה.

ניתן להצמיד תמיכה כזו לאחוזי ייצוא או לרווחיות חברה כתוצאה מפעילות מסחרית, ובתנאים שימנעו שימוש לרעה בכספי סיוע כזה. ניתן לאכוף בקלות חובת דיווח וניהול ספרים על חברות מסחריות, לעומת הפיקוח הרופף שיש למדינה על מגוון עמותות חרדיות ואחרות המקבלות סיוע מזומן מהמדינה ומחלקות אותו לעיתים לפרזיטים שאינם תורמים לתוצר הלאומי ולבניין הכלכלה הישראלית.

על הממשלה הנוכחית להתעשת ולהבין שכדי לתמוך בתהליך שלום אנו זקוקים לכלכלה חזקה, שנשענת על יסודות מוצקים של תעשייה וייצוא ולא על עמותות חרדיות. יש קשר ישיר בין עוצמתה של אומה לחוסנה הכלכלי, ועלינו מוטלת החובה לדאוג לחוסן הכלכלי המדובר. תמיכה ממשלתית בתעשיות חכמות הופכת להיות צו השעה, ויפה שעה אחת קודם.

הכותב הוא נשיא וריפון ישראל