לשחרר אותנו מהחרדים

מה חושב הציבור על כניעת הממשלה לתובענות החרדים? מה תגובתו לעניין ביטול חובת הליבה במוסדות החרדיים על-ידי הכנסת? מה הוא אומר בעניין הגיור? כיצד הוא מגיב לגל הגואה של תובענות דתית? מהי עמדתו לגבי חופש מדת וחופש המצפון?

את התשובה לשאלות הללו לא נמצא בדברי הכנסת ובהחלטות הממשלה, אלא בסקר דעת קהל שנערך באחרונה על-ידי רפי סמית ואולגה פניאל, לפי הזמנת עמותת חדו"ש - לחופש דת ושוויון.

1. המחקר מגלה שמתרחשת תפנית משמעותית בקרב יהודים ישראלים מכל גווני הקשת: 80% מתנגדים לחקיקה דתית חדשה (מכיוון שהציבור הדתי והחרדי גם יחד מהווים כ-20% מהציבור היהודי, משמעות הדבר כי התנגדות זו כוללת למעשה את כל הציבור הלא-דתי).
2. עוד שלושה מתוך ארבעה תומכים בהקטנת המימון לישיבות ולמשפחות מרובות ילדים, כדי לגרום לגברים חרדים לצאת לעבודה.
3. 61% תומכים בכך שישראל תכיר בכל צורות הנישואים ובשבירת המונופול האורתודוקסי על הגיור.
4. 75% (!) מהציבור היהודי תומכים בחיוב המוסדות החרדים בלימודי ליבה; ויותר מעניין - 95% ממצביעי הליכוד ו-70% ממצביעי ישראל ביתנו תומכים בעמדה זו; והכי מרתק - 34% ממצביעי המפלגות הדתיות ו-14% ממצביעי המפלגות החרדיות תומכים אף הם בקיום לימודי ליבה במוסדות החרדים - בניגוד משווע לרוב המוחץ בו עבר בכנסת החוק שביטל את חובת לימוד הליבה.
5. 80% ממצביעי העבודה ומרצ תומכים בעמדה זו, בשעה שכל סיעת העבודה - למעט פינס-פז - תמכו בעמדה ההפוכה. כשפרקליטות המדינה הופיעה בבית-המשפט העליון בתמיכה קיצונית בעמדות החרדיות הנוקשות ביותר, היא דיברה בשם מיעוט קטן ביותר בחברה הישראלית.
6. ועוד עולה מהסקר כי 50% מכלל הציבור היהודי תומכים בהפרדת הדת מהמדינה, מהם 84% מבין החילונים והעולים החדשים ו-49% ממצביעי הליכוד (!). התמונה ברורה: 61% בעד הכרה בגיור לא-אורתודוקסי ו-80% מתנגדים לכל חקיקה דתית חדשה.

האמת היא שיש מעט מאוד נושאים שלגביהם קיימת תמימות דעים כה גדולה, כמו הרצון החד של הציבור להשתחרר ממכבש הכפייה הדתית ומהגל הגואה של התובענות החרדית.

כשעוברים מהסקר הזה לעולם הפוליטיקה הישראלית, עוברים מציוויליזציה אחת לשנייה. לרוב הגדול של הנסקרים אין כלל ייצוג בממשלה וייצוג קטן מאוד בכנסת. האמת הפוכה - בכנסת ובממשלה יש רוב גדול למיעוט בציבור הישראלי.

בפנינו מראה הפוכה - הרוב הגדול בציבור הופך למיעוט אפסי במוסדות הנבחרים, והמיעוט הקטן מכתיב את דעת הרשות המבצעת והמחוקקת גם יחד. זוהי תוצאתה האבסורדית של שיטת הבחירות היחסיות שאמורה לכאורה לייצג באופן יחסי את מגוון הדעות בקרב ציבור הבוחרים ולמעשה מייצגת רק את המיעוטים הקובעים את גורלנו.

שתי תופעות לוואי מוזרות מלוות תופעה על-טבעית זו. הראשונה מתייחסת לכך שאין בנמצא מנהיג דתי או רב חרדי שיזדעק נוכח פער זה, בין הכוח הפוליטי הדתי לבין דעת הקהל. הרי פער שכזה מרחיק ציבור שלם מהכרת המסורת הדתית שלנו. התופעה השנייה מפליאה לא פחות - העובדה שהמפלגות הלא-חרדיות מתעלמות מהלכי הרוח בציבור הבוחרים שלהם.

אולי אין להם זמן לחשוב על כך ואולי מנהיגיהן אומרים לעצמם שבבוא יום הבחירות, הכול יישכח ו"העוילם גוילם" ימשיך להצביע בעד אלה המתעלמים ממאווייו. ייתכן שגישה צינית זו תתאמת גם בבחירות הבאות. ייתכן שרוב רובם של היהודים הישראלים ימשיכו להצביע עבור מי שירק בפרצופם.

אך הסקר אינו תומך במסקנה זו. 35% מהציבור היהודי מצהירים על כוונתם להצביע בבחירות הבאות עבור מפלגת חופש דת ושוויון בנטל. זהו שיעור חסר תקדים. זהו שיעור כפול משיעור המצביעים עבור שינוי של תומי לפיד בשיאה. ייתכן שצפויה הפתעה. ייתכן שמשהו קורה כאן.

הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, וחתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)