שלום קר הוא שלום של אמיצים

ערב השנה ה-15 לרצח רבין מצאת את עצמי על מטוס למצרים לנסיעת עסקים. אני מודה, זאת הפעם הראשונה שנסעתי למצרים. הנסיעה הייתה עבורי התרגשות גדולה. מזה זמן רב אני רוצה לנסוע וחיפשתי סיבה. הפעם היא הגיעה.

הנה אני נוחת בשדה התעופה החדש של קהיר, מתקבל בחום על-ידי אנשי העסקים המקומיים, מטייל בשוק חאן-אל-חלילי, בפירמידות, בספינקס, ונחשף למצרים של 2010, צומחת, מתפתחת עם פרויקטים עצומים של בנייה, מסחר בהיקפים שקשה להאמין ותחושה של פתיחות למערב.

לכל אלה שמאז שובי שואלים אותי "מה יש לעשות שם?", אני מסביר שמצרים של היום היא ניו-דלהי של המזרח-התיכון. העוצמה ניכרת בכל מקום - בגודל העיר קהיר, בפער בין עשירים לעניים, ביופי של המזרח-התיכון, שלא נופל מזה של המזרח האסייתי ועוד. זה מזכיר לי שחוויתי חוויה דומה רק לפני שלושה חודשים, כשטסתי להודו דרך עמאן, טיסה של שעה, קפיצה קטנה ממש לחו"ל.

אז מה כל זה אומר בעצם? מדוע אני מספר את זה? משום שכאן טמון הכוח של אנשים אמיצים כמו בגין ורבין, עושי השלום שהניעו את ישראל לגבולות פתוחים עם מצרים וירדן, ולא הספיקו לסיים את הסיפור גם עם הפלשתינים והסורים. בחזיתות הללו, נשארנו לצערנו עם החלום של "מה היה קורה אילו".

בגין ורבין לא עשו את השיקולים האלה, השיקולים הצרים, של "מה יגידו", ו"מה יקרה במושב הכנסת הבא". תגידו שלום קר, תגידו לא אוהבים אותנו; ואני אומר לכם, בסיומו של ביקור מקיף ומרתק - לא משנה הרטוריקה, משנים המעשים. בקהיר ובירדן מבינים היטב את היתרונות של השלום עם ישראל, וזה נכון גם לגבי הסורים - גם אם הם לא אומרים את זה.

מחיר השלום עם מצרים, או ליתר דיוק המצב התמידי של היעדר מלחמה, על כל המשתמע מכך מבחינה כלכלית, פוליטית וחברתית, היה הוויתור על סיני, עד הסנטימטר האחרון. עם הירדנים זה נגמר בחילופי שטחים והסכמי מים ועוד. בתמורה קיבלנו שינוי המפה הגיאו-פוליטית האזורית, בעלי ברית חיוניים, והסרת עוד מדינות שכנות מרשימת המדינות האויבות לישראל. האם יש מישהו נורמלי שחושב שמחיר השלום הזה לא היה כדאי? וכן - היו גם מתנגדים לשלום עם מצרים וירדן.

מה המסקנה חברים? אתם כבר מבינים. רבין ובגין הבינו והיה להם את הכוח ואת האומץ לעשות כנגד כולם את שנדרש. בגין לא היה איש שמאל, גם רבין לא היה באמת. הם לא חיפשו כיסוי תחת ולא עוד יום בתפקיד. שני האנשים האמיצים הללו, שידעו וראו הרבה דם בצעירותם - האחד במחתרת והשני בצבא - רצו ועשו שלום. האחד עשה את טעות לבנון ושילם בצער וביגון על מלחמה מיותרת שהפכה ל-18 שנה של בוץ לבנוני, השני שילם בחייו.

נותרנו עם נתניהו וברק, ראשי מדינה שרוצים להירשם בהיסטוריה כמנהיגים. האחד רואה עצמו כממשיך דרכו של בגין, השני הציג עצמו כממשיך דרכו של רבין. האחד מימש את הסכמי אוסלו הלכה למעשה, השני הוציא את צה"ל מלבנון. האחד הלך לוואי פלנטיישן ודיבר על ירידה מהגולן, השני הציע לערפאת לחלק את ירושלים.

אולי עכשיו, כשהם כבר מתקרבים לגילם של רבין ובגין בתפקידם כראשי ממשלה, יעשו נתניהו וברק את הבלתי יאומן - שלום של אמיצים. נותר רק להגיד "אמן", וביום השנה ה-15 לרצח ראש ממשלה בישראל, להגיד: "תודה לך, בגין. תודה לך, רבין. חברים, שניכם חסרים כל-כך".

הכותב הוא יו"ר גאון אחזקות