העשירים מתקמצנים, העניים לארג'ים

בסיור שערכנו בתערוכת המזון SIAL בפריז נזכרתי בסתירה הפנימית המפתיעה אותי כל פעם מחדש בקריאת מחקרים: "עשירים נותנים מתנות קטנות, ועניים נותנים מתנות גדולות", כמו ג'ון סטוטל, בתוכנית הטלוויזיה המפורסמת שלו "Cheap in America", וכמו דונלד טראמפ, המציין כי אחד הגורמים שסייעו לו לצאת מפשיטת-הרגל היא העובדה שלכל מקום שהוא בא הוא מקבל מתנות חינם.

סיור בתערוכת המזון הגדולה בפריז חושף כי המדינות הקטנות יוצאות מגדרן, מתאמצות ומציגות עשרות יצרנים מקומיים; ואילו מדינות הענק אדישות, מאופקות ומציגות ביתנים מנומנמים ומצומצמים. מי שלא מכיר את הגודל והעושר של המדינות היה מתפתה לחשוב שפולין גדולה מרוסיה, שארה"ב שווה בגודלה לטורקיה, שארגנטינה עשירה מגרמניה, ושתוניסיה עשירה מהולנד.

המוטיבציה והרעב של המדינות הקטנות והבינוניות בולטת מאוד לעין. קודם כל בגודל הביתנים. אפשר לראות את הרעב של קברניטי מדינות שכנות כמו טורקיה, מצרים, מרוקו ותוניסיה, וגם רחוקות כמו פרו, צ'ילה וארגנטינה - לעומת ארה"ב, אנגליה, גרמניה ורוסיה, שמפגינות שובע.

כמו המדינות כך החברות. החברות הגדולות מדירות רגליהן מהתערוכה. החברות הבינוניות והקטנות מגיעות, מתאמצות, משווקות, מחלקות דוגמיות. באות עם רעב, מתאמות פגישות עסקים, משווקות באגרסיביות. הגדולות בטוחות בעצמן, משוכנעות כי העולם שייך להן ושום שינוי לא יקרה. גם לא כשהן מפקירות את הזירה למי שרוצה מאוד לרשת אותן.

אחרי שמשתחררים מהבלבול בגדלים, מגלים שהקטנים רוצים יותר, שהבינוניים מתאמצים יותר, שהגדולים מדושנים ופאסיביים. אם אתה רוצה חיוך תבוא לתוניסיה, לא לקנדה; אם אתה רוצה הסבר תבוא לספרד, לא לאנגליה; אם אתה רוצה כיבוד תבוא לארגנטינה או לישראל. אל תצפה ליחס מהענקים. הם שבעים.

גרמניה הגדולה מארחת אותנו בכיסאות עץ סגפניים, מגישה מים וסוכריות זולות. דווקא רומניה הענייה מציבה צוות טבחים שמכין ספגטי לכל דורש. צ'ילה - שנמצאת באופוריה ומכבדת כל אחד ביין, באגוזים, בעוגיות, בשזיפים ובחיוך מאוזן לאוזן של 50 מארחים ומארחות - ממשיכה את מסע יחסי הציבור של נשיאה.

בארה"ב מממשים את האמרה "אין ארוחות חינם", לעומת נציגי מלטה שמארחים ברוחב-לב את אנשי "אדום אדום", מסבירים להם באריכות על האריזות המיוחדות של בשר הבקר שלהם; או יצרן משקאות המארח בשולחן היחיד שלו הביתן הקטן שלו את המנכ"לים הישראלים של תנובה וטמפו. לנוכח האורחים הישראלים - אריק שור, ג'ק בר ויואש בן-אליעזר - הוא מפנה את השולחן היחיד שלו ואף מציע באדיבות את המשקאות המיוחדים שלו. חברה קטנה וחדשנית מקדישה שעת הסברים סבלנית לנציגת מעדנות. ואחרי שעוברים את הביתן הרוסי המצומצם, המשעמם וללא כל כיבוד (אפילו הוודקה רק בתצוגה), מכבדת שכנתה הקטנטנה ליטא כל אורח בגלידות מפתיעות, המוגשות עם חיוך.

רק פולין נאחזת בסטיגמות שאנחנו כולנו מכירים. למרות שהיא מציגה ביתן בגודל של אנגליה וגרמניה, במטרה להיכנס לליגה של הגדולים, ניתן לטעום רק גרגירים של שעועית ואורז... ובמקום פינתי מוחבאים נקניקים ובשר עטופים בניילון, באמת, ממש כמו הבדיחות בארץ על פולנים.

מרתק היה להיווכח שוב במאמר הידוע של מגזין TIME: Being cheap helps you to become rich. ואני, אופטימיסט מטבעי, רואה את מאות היצרנים הרעבים ומאמין שהם הגדולים של מחר. רואה את החברות האמיצות, החדשניות, ומאמין שהן הדבר הבא.

עובדה שחברות הענק, הנעדרות מהתערוכה, שולחות צוותים גדולים של תחקירנים המצלמים, מתחקרים ומדווחים על הרעיונות הרעננים שיכבשו את העולם.

אז לא ראינו השנה בתערוכה חדשנות ענקית, אבל ראינו תעשייה תוססת, עם מאות יצרנים רעבים ומחדשים שדוחפים את עולם המזון קדימה. וראינו שוב עד כמה צדק דונלד טראמפ, עד כמה הוכח שוב מה שכל אחד שהזמין אורחים לאירוע והופתע מגודל המתנות של חסרי יכולת לעומת אלה של בעלי היכולת.

* הכותב הוא מבעלי משרד הפרסום גליקמן-נטלר-סמסונוב.