גיל המעבר של שוק ההון

כולם מחפשים קיצורי דרך לעולם vצמיחה מהירה. זה מובן, אבל בעת הזו מה שהעולם צריך זה בעיקר סבלנות. לכן, גם אם ועידת ראשי 19 המדינות הגדולות בעולם (G20) הסתיימה בהישגים מינימליים, עצם העובדה שהצדדים חתרו להסכמות הדדיות והוועידה לא פוצצה, מהווה הישג חשוב.

במצבי משבר מתארכים, כשמגנוני המדיניות הרגילים מנוצלים עד תום, יש בהחלט מקום למהלכים אגרסיביים ובלתי שגרתיים, כגון תוכנית ההרחבה השנייה (QE2) שהפעיל הפד, התערבויות בשוקי המט"ח וניסיונות להשפיע על קצב האינפלציה (כלפי מעלה במקרה של המדינות המפותחות, וארה"ב בראשן, מטה במדינות המתפתחות בראשות סין).

במקביל, חובה להפנים שהפעולות הללו לא יוכלו לעזור מיידית. אנו נמצאים בתקופה שבה קורים כשלי שוק שונים ומשונים, ובשווקים רבים (מט"ח, הון וסחר חוץ) נחוץ שיווי משקל חדש.

לי נדמה שהעולם לא עומד במשימה; אצה לו הדרך וקשה לו להסכין עם ההכרח לשלם מחיר בתקופת המעבר. דווקא כשיש צורך בהכוונה ומעורבות של מבוגרים אחראים, אלו שמתנדבים למשימה סופגים ביקורות לא ראויות.

דוגמאות לקושי של העולם להסתגל למחיר שעליו לשלם בתקופת המעבר, לא חסרות. נציין שתיים מהן: בא יו"ר הפד בן ברננקי ועושה את הדבר היחיד שאפשר לעשות כעת לטובת הכלכלה הגדולה בעולם, ומגדיל נזילות. מיד צצים שועי עולם וטוענים שזה יחליש את הדולר, ייתן לארה"ב יתרון תחרותי ויפגע בכל שאר המדינות. אז איך נסביר את הייסוף בדולר כנגד האירו בשיעור של 3% בחודש האחרון? אני טוען שהחששות המחודשים לגבי אירלנד מסבירים רק חלק מהשינוי.

דוגמה נוספת: באות מדינות אירופה ומנהיגות תוכניות צנע וקיצוצים, כדי שהגירעון המאמיר בתקציבי הממשלות שלהן יתחיל לרדת. והנה, כבר שוללים זאת ואומרים שהמהלך יקטין את הביקושים והצמיחה, והגירעון במונחי תוצר לא רק שלא יקטן - אלא אף יגדל.

נכון ששתי הגישות מנוגדות זו לזו, אך צריך להבין שדווקא בשל כך הן עשויות להשלים זו את זו ברמה הגלובלית, והמתקיפים פשוט מתעלמים מכך.

אפשר להבין מאיפה מגיעות הביקורות, אך לדעתי הן לא במקומן. תיקון כשלי שוק והשגת שיווי משקל חדש כרוכים תמיד בתקופת מעבר - שבה בדרך כלל נעשה יותר גרוע לפני שנעשה יותר טוב. זה המחיר שיש לשלם על טעויות העבר.

אם הפד יצליח, ארה"ב תשקם את מעמדה הדומיננטי, והדולר, שיעבור תהליך התאמה המתבקש, ישוב ויתייצב. בסך הכול, אני לא מזהה בסביבה מטבעות שמייצגים כיום מדינות חזקות מספיק, כדי להחליף אותו בתור העוגן של שוק המט"ח העולמי. תלאותיו האחרונות של האירו מוכיחות זאת היטב.

במקביל, אם המדינות באירופה יצליחו, הקטנת התקציבים תגדיל את המקורות והמשאבים שיעמדו לרשות המגזר העסקי, מחיר ההון ירד, ההשקעות יגדלו והסקטור הפרטי ישוב להוליך את הצמיחה. זה הדבר שאירופה זקוקה לו יותר מכול.

במקום להתלונן, להלך אימים ולבקר, כדאי להפנים שנחוצים צעדים אגרסיביים, שלוחות זמנים ארוכים מתחייבים מהם. ראוי להתאים לכך את אופי ההשקעות ותהליכי קבלת ההחלטות. זאת, בעיקר תוך הבחנה בין שיקולי טווח קצר וטווח ארוך. מי שלא יעשה זאת, עלול לפספס את ההזדמנויות הגדולות, אם כי קצרות הטווח, שכל תיקון של משבר צופן בחובו.

הכותב הוא מנהל יחידת ההשקעות והאסטרטגיה, החטיבה לנכסי לקוחות וייעוץ, בנק מזרחי טפחות