סיוע "חזירי" לברננקי

בצעד נועז (יש שיאמרו נואש) להשיב את כלכלת ארה"ב למסלול צמיחה, הודיע ב-3 בנובמבר 2010 הבנק הפדראלי האמריקהי (ה'פד') שירכוש עד אמצע השנה הבאה איגרות חוב ממשלתיות בסכום שיגיע עד 600 מיליארד דולר; זאת על מנת להוריד את תשואות האג"ח ומכאן את עלויות האשראי הנגזרות מהן.

מקטרגי התוכנית טענו שתלבה אינפלציה ותגרום לאיגרות החוב (הנומינליות) דווקא לרדת. לדבריהם, יש די כסף במערכת, אלא שהצרכנים והחברות פסימיים ולכן שומרים את הכסף בכיס (או במקרה של הבנקים - מחזירים אותו אחר כבוד ל'פד').

ה'פד' הגן על תוכניתו בעוז (אם כי בפרוטוקול הדיונים שקדמו להודעה התגלתה מחלוקת רבה בין אנשיו), החל במלאכת הרכישות והפך מיד לנושה הגדול ביותר של... ממשלת ארה"ב.

תחילה דומה היה שהמקטרגים צדקו: תשואת הפדיון על איגרת החוב לשנתיים, שרגישה יותר לאינפלציה, זינקה מ-0.34% ביום ההודעה ל-0.53% ב-15 בנובמבר (ושבה לרמתה מלפני חודשיים), אך במקביל גם התשואה לפדיון על האיגרת ל-10 שנים קפצה מ-2.67% ל-2.92% (אחרי שכבר ירדה ל-2.41% ב-6 באוקטובר). זאת למרות שהרכישות שה'פד' מתכנן הן באג"ח ל-5 ו-10 שנים.

האינפלציה הנגזרת ל-5 שנים עלתה מ-1.52% ביום ההודעה ל-1.57% ב-15 בנובמבר, אך מצדדי התוכנית לא מיהרו להודות בכישלון וטענו כי מדובר בתיקון בלבד (קנה בשמועה, מכור בידיעה) ולראיה - בימים שקדמו להודעה המיוחלת עלו איגרות החוב בתלילות.

שכחו את אירופה

בלהט הוויכוח נשכח דבר אחד קטן - איגרות חוב ממשלתיות סחירות יש גם באירופה והמשקיעים הגלובליים משופעים גם בהן. שכחו גם שהאג"ח האמריקניות הן נכס שנחשב ל"חוף מבטחים" מסורתי.

אז הגיעה אירלנד והזכירה לעולם כלכלות אירופאיות פריפריאליות סוררות, המכונות PIIGS וכוללות את יוון, אירלנד, פורטוגל, ולמהדרין גם ספרד ואיטליה. ב-21 בנובמבר אירלנד נכנעה ללחץ כבד ו"ניאותה" לקבל חבילת חילוץ, אך המשקיעים הוכיחו הפעם שהם לא "פראיירים": במקום להירגע, כפי שעשו כשיוון חולצה, הפתיע חלקם ושב לחיקן החמים של האג"ח האמריקניות.

אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, הוסיפה כעבור יום שמן למדורה ואמרה שמשקיעים קטנים לא צריכים לשאת בנטל החילוץ - רעיון די מפחיד מנקודת הראות של מחזיקי אג"ח אירופאיות (כולל בנקים גדולים בגרמניה עצמה). היא אף אמרה, בהזדמנות זו, שמצב גוש האירו חמור ביותר, בשל משבר החוב של אירלנד.

המשקיעים נזכרו עד מהרה בביטחון היחסי שגלום באג"ח האמריקניות, כשבצירוף מקרים מדהים גם מדינות קוריאה חממו מנועים החלו להתעמת זו עם זו, והזכירו לעולם שגרעין יש גם בצפון קוריאה: ביום שלישי שעבר, 23 בנובמבר, תקפה צפון קוריאה את שכנתה מדרום, שמצידה לא נתרה חייבת; ארה"ב מהירה להתייצב לצד דרום קוריאה, סין התבקשה להפעיל השפעתה על קוריאה הצפונית והמתיחות הרקיעה שחקים.

קרקע פוריה להמשך עליות באג"ח האמריקניות

וכך, אותן אג"ח שהנפיק הדוד סם, וצריכות לממן ממשלה עם גירעון בסך 8.6% תוצר בשנה הפיסקאלית החולפת, הגיבו מיד בעליות: תשואות הפדיון על האיגרת ל-5 ו-10 שנים ירדו שנית ובקרו ב-1.4% ו-2.77% ב-23 בנובמבר והאינפלציה הנגזרת ל-5 שנים ירדה במקביל ל-1.54%. הסיבה: אג"ח אמריקיות נחשבות חוף מבטחים והדולר הישן והטוב (שבסוף השבוע התחזק כנגד האירו לרמה הגבוהה ביותר זה חודשיים ימים, ולא פוחת, כפי שהבטיחו מתנגדי ה'פד') נחשב מטבע מקלט אולטימטיבי.

אם הריצה לחוף מבטחים תימשך (כעת פורטוגל על הפרק והעימות בקוריאה טרם שכך), האג"ח האמריקניות יוסיפו לעלות, אך מסיבות אחרות לחלוטין מאלו שתכנן הפד' - הישנות משבר החוב הריבוני באירופה והסכנה הגיאו-פוליטית שנמצאת תמיד מתחת לפני השטח. ציניקנים יאמרו שלו המתין ה'פד' עוד קצת, היה משיג את מטרתו המוצהרת בלי לנקוף אצבע.

מהו הלקח? כל שחקן בשוק האג"ח ידע היטב להסביר את יתרונות תוכנית ה'פד', או מגבלותיה, אך רובם לא הסבירו שמשנתם עלולה לעמוד על כרעי תרנגולת - לנוכח המציאות הכלכלית המורכבת, היצרית, המאתגרת וחסרת התקדים, בה מתפקדים כיום שוקי ההון בעולם! התנאים בה היא אמורה לפעול יכולים להשתנות מקצה לקצה בתום ימים ושעות.

לי נדמה שהדבר טרם השתרש בתודעת/דפוסי ההתנהגות של מקבלי ההחלטות והמשקיעים - ולכן הם מופתעים ונבהלים שוב ושוב במצבים משתנים, תופעה מזיקה ולא מחויבת המציאות.

התגובות הללו גורמות בתורן זעזועים נוספים (רעשי משנה), במערכת הלוקה גם כך בעצבנות יוצאת דופן, וכך נוצר תהליך שלילי, שעלול להזין את עצמו לדעת. לכן, תגובות מאופקות יותר הן תנאי הכרחי להרגעה והשבת פעולתם התקינה של השווקים הפיננסיים. אחרת, יתקשו מאוד להתאושש.

* הכותב הוא מנהל יחידת ההשקעות והאסטרטגיה בבנק מזרחי טפחות.