ספין הפנסיה של ניקולא סרקוזי

מאבק העובדים בצרפת נגד העלאת גיל הפרישה החוקי לפנסיה מגיל 60 ל-62 ריתק תשומת לב עולמית. בעיניהם של תומכי הנשיא סרקוזי ושל רבים מחוץ לצרפת, ובעיקר בעיניהם של פרשנים מהתקשורת הכלכלית, המאבק נתפס כביטוי למוזרות ולאנוכיות של העובדים הצרפתים. אלה מוצגים כמי שממאנים להבין כי צעדים אלה מתחייבים מגידול בתוחלת החיים ומן ההשלכות האקטואריות על קרנות הפנסיה, וכי הגזרות שפוגעות בהם נועדו למעשה להיטיב עימם ולהציל להם את הפנסיה.

בניגוד להכנעה שבה מתקבלות גזירות הקיצוצים בזכויות הפנסיה ברוב מדינות המערב, הופתעו בעולם ממידת התמיכה הציבורית לה זכו העובדים והמתנגדים ל"רפורמה" בצרפת. אולם, בדיקה פשוטה של העובדות מראה כי הצגת הדברים על ידי ממשלת צרפת ונשיאה היא ספין גדול אשר רוב הצרפתים לא קונים.

שיעור התעסוקה למבוגרים

השינויים במציאות הדמוגרפית אינם בגדר חדשות. ממשלות באירופה ובמערב מתמודדות עם השאלה התקציבית של מימון הפנסיה ותשלומי ביטוח סוציאלי אחרים כבר משנות ה-70 של המאה שעברה, בעקבות חרם הנפט.

הממשלות התמודדו עם האבטלה הגוברת שהפכה לכרונית, באמצעות עידוד עובדים לצאת לפנסיה מוקדמת בדרכים שונות ומגוונות. כיוון שבסטטיסטיקה של שוק העבודה "פורשים" אינם מוגדרים כ"מובטלים", באמצעות עידוד הפרישה המוקדמת ממשלות השיגו את יעדי המאבק באבטלה ואפשרו גידול בשיעור תעסוקתם של צעירים. במקביל ירד כמובן שיעור התעסוקה (שיעור המועסקים מכלל כוח העבודה) של המבוגרים.

מי שנהנה ממדיניות זו היה הסקטור העסקי אשר קיבל תחלופה של "זקנים יקרים" ב"צעירים זולים" במימונה של המדינה. לא רבים ערים לעובדה כי גיל הפרישה בפועל במערב אירופה ובצרפת ירד הרבה לפני שגיל הפרישה החוקי הורד.

על אף שגיל הפרישה החוקי בצרפת עמד על 60, גיל הפרישה בפועל עומד על 59, כלומר שנה פחות מגיל הפרישה החוקי. במדינות מערב אירופה הפער בין גיל הפרישה בפועל לגיל החוקי אף גדול מכך.

הסיבה אינה חוסר רצון לעבוד, אלא היעדר אפשרויות תעסוקה. על פי נתוני ממשלת צרפת, שיעור התעסוקה בגילאים 56-64 (כולל תעסוקה חלקית) הוא 38.9%, שיעור נמוך במידה ניכרת מהממוצע באיחוד האירופי, העומד על 46%. ברור, אפוא, לממשלת צרפת כי שינוי הגיל החוקי לא יביא לגידול בשיעור התעסוקה של המבוגרים.

כאמור, הסקטור הפרטי לא מעוניין בהם. העלאת שיעור התעסוקה של המבוגרים בסקטור הציבורי רק תגביר את האבטלה בקרב הצעירים, בשעה שגם בסקטור זה שיעור התעסוקה בצרפת לגילאי 15-24 נמוך בהרבה מהאיחוד האירופי.

לא רק תוחלת החיים עלתה

תוחלת החיים אכן עלתה מאז מוסדו הסדרי הפנסיה, אך השימוש בנתונים כנימוק המצדיק, על פניו, פגיעה בזכויות העובדים, הוא מעשה פשטני. לא רק תוחלת החיים גדלה. גם העושר הלאומי וההכנסה לנפש גדלו, ובשיעורים גבוהים עוד יותר.

יתר על כן, האי-שוויון בחלוקת ההכנסה הלאומית גדל אף הוא. הנהנים מהגידול בהכנסה הלאומית הם דווקא אלה המאריכים חיים, שרובם הם בעלי מקצועות חופשיים, עובדי "צווארון לבן" ובעלי נכסים אשר אינם תלויים בשכר בלבד למחייתם. במילים אחרות, גם בתוחלת החיים גדל האי-שוויון בין עשירים לבין בעלי ההכנסות הנמוכות.

הפער בין תוחלת החיים של עובדי כפיים לבין זו של עובדי "צווארון לבן" במערב אירופה מגיע ל-8 שנים. פועלי כפיים מתחילים לעבוד בגיל צעיר יותר מאלה הרוכשים השכלה גבוהה. עובדי "הצווארון הכחול" עובדים ומפקידים לקופות הפנסיה על פני שנים ארוכות יותר מהאחרים, ולבסוף גם מתים צעירים יותר. ברור שהם אינם הגורמים לבעיה האקטוארית.

יתר על כן, תנאי חייהם אינם מאפשרים להם ליהנות באופן מלא משירותי הרווחה של המדינה הנוגעים לאיכות חיים, כמו חינוך, תרבות ואמנות. על פי רוב הם פורשים מעבודתם עקב שחיקה גופנית, פיטורים במהלך צמצומים, או עקב החלפתם בצעירים חזקים וזולים יותר, ואז סיכוייהם למצוא תעסוקה חלופית הם אפסיים.

התרגיל של ממשלת צרפת

הצגת העובדים בצרפת כמי שמסרבים להכיר במציאות היא ספין פוליטי. שינויים בחוקי הפנסיה, אשר חייבו את העובדים הן בסקטור הפרטי והן בסקטור הציבורי להגדיל את מספר שנות העבודה/הפקדות המזכה עובד בפנסיה מרבית, כבר הוכנסו בעבר לאחר מו"מ ובשיתוף פעולה עם האיגודים המקצועיים. אפילו ראש הממשלה הנוכחי פרנסואה פיון, כאשר היה שר העבודה ב-2003, הנהיג "רפורמה", אשר קיצצה בזכויות הפנסיה של עובדי הסקטור הציבורי.

אם בוחנים את כל הגורמים הקובעים את שווי תנאי הפנסיה, אזי למרות הרטוריקה המטעה של הממשלה, העובדים בצרפת לא נהנים מתנאים טובים מאלה של שכניהם האירופים.

על מנת להגיע לפנסיה מרבית, עובד צרפתי חייב לצבור 41 שנות עבודה. פנסיה מרבית היא 50% מהשכר הקובע, הנמוך משמעותית ממשכורתו האחרונה של העובד. רבים מהעובדים אינם מגיעים לצבירה כזו. לכן הפנסיות המוקדמות הן במקרים רבים חלקיות בלבד. זו הסיבה שעובדים שפרשו מחפשים תעסוקה, הן לצורך הגדלת ההכנסה השוטפת והן לצורך הגדלת הצבירה שלהם לפנסיה. שיעורי התעסוקה הנמוכים למבוגרים מעידים עד כמה שוק העבודה אינו מעוניין בהם.

גם מאז כינונה של הממשלה הנוכחית בראשות אותו פיון התנהל מו"מ בינה לבין "השותפים החברתיים", דהיינו האיגודים המקצועיים המוכרים ונציגי המעסיקים. בראשית 2008, הסכים שר העבודה דאז, חאווייר ברטרנד, עם עמדת העובדים אשר טענו כי אם תובטח תעסוקה למבוגרים בגיל הרלבנטי, הם יהיו מוכנים לדון בהעלאת מספר שנות ההפקדות. מי שהתנגדו היו המעסיקים, אשר אינם מעוניינים להתחייב להארכת העסקתם של "זקנים יקרים" על חשבון "צעירים זולים".

לעומת זאת, ראש הממשלה פיון צידד במעסיקים ואף התבטא במפורש כי התניה של העלאת גיל הפרישה החוקי בכך שיתאפשר לעובדים להוסיף שנות הפקדה מעבר לרמה הנוכחית של 41 שנים תפגע בתחרותיות של צרפת, כיוון שהיא תייקר את עלות העבודה.

הנשיא סרקוזי וראש ממשלתו, ביודעם כי הרוב הפרלמנטרי מובטח להם, החליטו, אפוא, לפעול באופן חד-צדדי. סרקוזי העדיף את העימות הפומבי שבו יצא כמנצח. מטרתו הייתה להצטייר בציבור כנשיא חזק, חדשן ושובר מוסכמות, בתקווה לשקם את תדמיתו הנשחקת.

ברור לממשלת צרפת כי שינוי הגיל החוקי לא יביא ליתר תעסוקת מבוגרים אלא רק לשחיקה בקצבה שלהם. יותר מכך, ממשלת צרפת חושבת כי דרישה מהסקטור העסקי להמשך העסקתם של העובדים "הזקנים" או החזרתם לפעילות תפגע בתחרותיות של צרפת, כך שספק רב אם היא בכלל מעוניינת בכך. מה שבאמת מעניין את הממשלה זה הפחתת תשלומי הקצבות והמסר המשתמע לסוכנויות הדירוג כי צרפת "רצינית" במאמציה להקטין את הגירעון ואת החוב הציבורי.

של מי התקציב לעזאזל?

מקורם של הגירעונות בתקציב הוא הקטנה גורפת של שיעורי המס על המגזרים העשירים, מדיניות שמקורה בממשל רייגן בארה"ב ואשר התקבלה בהדרגה בעולם המערבי כולו.

הנשיא סרקוזי, אשר מתהדר בעובדת היותו בעל אוריינטציה אמריקנית, מנסה להוכיח כי יצליח להשליט אלמנטים ניאו-ליברליים נוסח ארה"ב גם בצרפת.

ואולם, חלקים נרחבים של הציבור בצרפת לא מוכנים לקבל את התפיסה שלפיה אם למגזר חלש נוצרה בעיה תקציבית, אזי מגזר זה הוא האחראי לפתרונה. הטלת האחריות לאיתנות קרנות הפנסיה על הפנסיונרים החלשים, התלויים למחייתם בקצבה, מהוה ענישה על כך שהם מאריכים לחיות.

הסיכוי של צעירים המצטרפים היום לשוק העבודה לצבור 41 שנות הפקדות קלוש והוא יוסיף ויירד עם השנים. את חוסר המוצא הזה מבינים גם הסטודנטים ותלמידי התיכון, ומשום כך הם הצטרפו בהמוניהם למאבק. הם מבינים כבר היום מה העתיד טומן להם.

ואכן, בסיומו (הזמני) של המאבק, הבין הנשיא סרקוזי עד כמה הציבור אינו תומך בעמדתו במאבק על הפנסיה, ובתגובה הסתלק מכוונתו לחוקק הטבות מס נוספות לעשירים.

הצגת הגידול בתוחלת החיים כאיום על היציבות התקציבית של הדמוקרטיות במערב מחדדת את השאלה מהן מטרותיו של תקציב מדינה. האם על התקציב לשרת מדינה או שמא המדינה "עובדת" בשבילו? יתר על כן, בהקשר זה עולה גם השאלה: מהי תרומתה של קצבת פנסיה לכלכלה?

לאחרונה הראה סקר של מודי'ס כי דמי אבטלה תורמים לצמיחה יותר מכל צורה אחרת של סיוע ממשלתי. אם דמי אבטלה אינם בזבוז, הרי התייחסות לקצבת זקנה כבזבוז למשק אינה נכונה לא רק מבחינה חברתית אלא אף מבחינה כלכלית.

הפנסיונרים תרמו לכלכלה וצברו זכויות במהלך שנות עבודתם. אם בגלל התארכות חייהם המדינה צריכה עתה להשתתף במימון זקנתם, אזי מדובר לא רק באחריות דמוקרטית, אלא גם בכלכלה נכונה.

הכותב הוא מייסד ועורך אתר www.no-bloomberg.com