קמפיין האש של ביבי

בנימין נתניהו היה השבוע מלא אדרנלין ומרץ כשנרתם לעשות מה שהוא יודע הכי טוב: קמפיין. נתניהו הוא קמפיינר בכל רמ"ח איבריו, וכשהוא נכנס לאלמנט שלו, דבר לא יעצור אותו.

מטרתו של ראש הממשלה היתה ממוקדת וברורה: עצירת כל מהלך להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר אסון השריפה בכרמל. ותוך כדי כך, אם אפשר, להמשיך למצב את מעמדו בדעת הקהל.

נתניהו שוחח עם שרים, חברי-כנסת ועיתונאים, והבהיר שוועדת חקירה לא תועיל, ואף תזיק. ראש הממשלה יודע שכשנכנסים לתהליך של ועדת חקירה ממלכתית, איש אינו יודע איך יוצאים ממנה.

בלשכת ראש הממשלה היתה לקראת סוף השבוע תחושה של הצלחה. אמנם מבקר המדינה הטיל כתם על הממשלה, שריה הבכירים והעומד בראשה, אמנם משוכת הוועדה לביקורת המדינה בכנסת עוד לפניהם, אך פעילות נמרצת של נתניהו ואנשיו בימים שבהם בערה האש סייעה לקבע את מעמדו כמי שלא מאבד שליטה, ונמצא עם היד על הדופק, במקום האסון, כל העת.

לא בכדי נגרמה לכתבים המדיניים תחושת סחרחורת מחמת מספרם המדהים של המסרונים שהגיעו מלשכת נתניהו בעת שהאש אחזה בכרמל: כל שיחת טלפון שקיים, כל מחשבה שחלפה במוחו, כל הוראה או טיסה במסוק.

כל אלה תורגמו מיד לפעילות למען העלאת קרנו ומעמדו הציבורי של נתניהו: יש להפגין שליטה. המספרים בסקרים לא איחרו לבוא, ונתניהו אכן התקבל בציבור כפי שרצה. גם סיום פארסת הקפאת הבנייה בשטחים העלה סומק בלחיי אנשיו.

איש לא הזיל שם דמעה על הקיפאון במשא-ומתן, אפילו להיפך: התרוממות הרוח היתה בשל העובדה שהפעם אובמה הבין שהמשך הלחץ על נתניהו, גם תוך סיכון הקואליציה שלו, לא יועיל. הקואליציה הרחבה נותרה על כנה, לפחות בינתיים. נתניהו לא נכנע לדרישה האמריקנית, ואפשר להפליג הלאה. הנה עבר לו עוד חודש בלשכת ראש הממשלה.

הדוח שהניח אתמול (ד') מבקר המדינה לפתחם של הציבור ושל הממשלה נקט בכל המילים הנחוצות לחולל זעזוע. הוא לא חסך ביקורת משרי הפנים, האוצר והביטחון, ואף רמז בצורך במסקנות אישיות כשכתב: "אני יותר ויותר משתכנע שרק בצעדים חריגים ומשמעותיים שלא אמנה כאן, ניתן יהיה לשבור את המוסכמה הוותיקה: 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'".

ואולם במוחו של אלי ישי לא חלף זיק של מחשבה להתפטר, ולראש הממשלה אין שום כוונות לפטר אותו. הדבר האחרון שנתניהו צריך הוא זעזוע בקואליציה, והדחת בעל בריתו הפוליטי הקרוב.

ישראל ידעה בעבר לא מעט ועדות חקירה או בדיקה, דוחות של מבקר המדינה וכיוצא באלה. רק במיעוט המקרים היו המלצות אישיות שחייבו התפטרות או פיטורין. גם אז, בחינה של המודחים או המפוטרים מגלה, שבלא מעט פעמים הם חזרו לתפקידים בכירים תוך שהציבור היה מוכן לבלוע זאת.

אריאל שרון מעולם לא פרש מהפוליטיקה לאחר הדחתו ממשרד הביטחון, עד שהגיע לראש הפירמידה. משה דיין שב לתפקיד הבכיר של שר חוץ ארבע שנים לאחר שהציבור (ולא ועדת אגרנט) אילץ אותו להתפטר ממשרד הביטחון.

אפילו הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שהקדים ליטול אחריות והתפטר עוד בטרם דו"ח ועדת וינוגרד, עושה עכשיו את דרכו לתפקיד ציבורי לאחר שהתפקד רשמית ל"קדימה". גם האלוף עמוס ירון, שקידומו בצה"ל נפגע בוועדת קהאן לחקר הטבח ב"סברה ושתילה" קודם לבסוף ואף כיהן שנים ארוכות כמנכ"ל הכל-יכול של משרד הביטחון.

בישראל מודחים אינם הולכים לשום מקום, פרט לתפקיד הבא.

אם יש פה בעיה של אי-נטילת אחריות ציבורית היא איננה של נבחרי הציבור, הפוליטיקאים או הפקידים הבכירים. אם יש לבוא בטענות למישהו זה לציבור. אם לציבור לא אכפת, הציבור ישלם. מדובר בתרבות פוליטית שבה אין קבלת אחריות, אין התפטרות, אין דין ואין דיין. הזיכרון הציבורי קצר, ומקבלי ההחלטות זיהו זאת מזמן. לכל היותר מדובר בסערה תקשורתית בת יום-יומיים, או לכל היותר בת שבוע.

אחר-כך פנינו כבר לשערורייה הבאה. גם הדוח החמור של מבקר המדינה עלול להיות עדות אילמת לכך שגם אסון שבו קיפחו את חייהם 42 איש, הוא סיסמוגרף להלכי הרוח בציבור הישראלי: למה לקחת אחריות כשהציבור שוכח וסולח?

הרי בעוד יומיים-שלושה, לכל היותר שבוע, נהיה כבר עם פנינו לקטסטרופה הבאה - רעידת אדמה, מלחמה, או קריסה נוספת של רשת טלפונים, ומי יזכור את אסון הכרמל, פרט לבני המשפחות השכולות ולתושבי הכרמל.

לו היו הניצבים בדימוס חיים קליין וזאב אבן חן, שאיבד באסון את בתו טופז ז"ל, מניפים את נס המרד, מתייצבים במשמרת ליד חדר הוועדה לביקורת המדינה ניתן היה אולי לראות התעוררות ציבורית. אך גם כשקציני מילואים הרימו את דגל המאבק באולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, נותר זה עמום ולא ממוקד. הפוליטיקאים המשיכו הלאה, ואלה שנאלצו לפרוש - אולמרט את פרץ - גמרו אומר לשוב.

במדינת ישראל נטולת הקלון הציבורי, זה אף יכול להתרחש, ואיש לא ירים גבה.

הכותב הוא מגיש "הכול דיבורים" ברשת ב', והפרשן הפוליטי של הערוץ הראשון

 שריפה בכרמל / צלם: רויטרס