דניאלה וייס מתכוונת להרוס את מבנה קפה ביאליק בת"א

דניאלה וייס, מהנהגת גוש אמונים והמתנחלים ביו"ש, הולכת להרוס בית היסטורי. לא בניין בלתי חוקי ביו"ש, אלא בניין בבעלותה בלב תל אביב: הבניין שחזיתו האחת ברחוב ביאליק 2, השנייה באלנבי 39, והשלישית בטשרניחובסקי 1.

זה בניין שנבנה בשנות ה-30, ובו הקפה המיתולוגי בחזית רחוב ביאליק, רחוב המוכרז כאתר מורשת של אונסק"ו. משפחת וייס הייתה מראשוני הבונים בתל אביב ובבעלותה עוד כמה בתים בלב העיר.

הבית יושב בנקודה אסטרטגית בתל אביב מבחינת תחבורה: המפגש הבעייתי והצר של רחוב טשרניחובסקי עם רחוב אלנבי.

על פי התוכנית של וייס, שאושרה לאחרונה בוועדה המקומית וכרגע מצויה בשלב ההתנגדויות, במקום הבניין הצנוע בן הקומה האחת שייהרס, מבקשת וייס לבנות בניין בן 7 קומות. בבניין יהיו 32 דירות קטנות יחסית, שטח מסחרי של כ-200 מ"ר וחניה תת-קרקעית ל-30 מכוניות. בתב"ע החדשה הוענקו לבניין של וייס זכויות בנייה נדיבות של 237% ועוד 11%. הבניין יהיה חריג בגודלו וגובהו באזור.

העניין מעורר מספר שאלות שבוודאי ייערך בהן דיון בשלב ההתנגדויות.

תירוצים בדיעבד

איך קרה, שהבניין לא נכנס לרשימת הבתים לשימור בתוכנית השימור הגדולה של תל אביב, בהיותו מעין שער כניסה לרחוב ביאליק ההיסטורי?

ממסמכי עיריית ת"א והוועדה המחוזית עולה, שהנימוק לאי הכללתו בתוכנית השימור הוא, שלבניין יש "נפח קטן" והוא "רק בן קומה אחת".

הנימוק מוזר. ראשית, לא מעט בניינים בני קומה אחת נכנסו לתוכנית השימור, כולל באזור הקרוב, ברחובות ביאליק, מרכז בעלי מלאכה, נחלת בנימין ועוד. יתר על כן, הנימוק של "קומה אחת" ו"נפח קטן" איננו קיים כקריטריון בתוכנית השימור. יהיו כאלה שיפתחו תיאוריות קונספירציה, קשרים ולחצים, אבל כנראה שהנימוקים הללו הושמעו על-ידי העיריה כתירוצים בדיעבד.

אפשר לנסות לפתור את הבעיה כך: להכריז על הבניין כמבנה לשימור, לתת לדניאלה וייס את מלוא זכויות הבנייה, כך שהיא תוכל לנייד את הזכויות בשווי מלא למקום אחר בעיר. עסקאות של ניוד זכויות כבר נעשו במבנים לשימור.

הפקעה לצורכי תחבורה

לבניין של וייס תהיה השפעה מהותית וישירה על נקודת התורפה במפגש אלנבי וטשרניחובסקי, והשפעה כוללת על כל האזור, שהוא אחד ממוקדי בעיות התחבורה והחניה של תל אביב.

עם הבעיה ניסו להתמודד בעיריית תל אביב כבר בשנת 1962. אז דובר על פיתוח עתידי גדול ב"מתחם מכבי", שבמרכזו פינוי מגרש הכדורסל המיתולוגי של מכבי ת"א והריסת קולנוע אוריון. זהו שטח של העיריה, שיועד למכירה. על מנת לאפשר את הפיתוח, הוכנה לאזור גם תוכנית תחבורה הגיונית ונכונה. זוהי תוכנית "ההפקעה הגדולה", שלפיה הופקעו לצורכי שיפור התחבורה שטחים רבים לאורך הרחובות בכל האזור.

ההפקעה החשובה ביותר נעשתה במפגש טשרניחובסקי עם אלנבי, בדיוק לאורך הבניין של דניאלה וייס. המטרה היתה ליצור במפגש 3 נתיבים במקום שני הנתיבים הקיימים, על מנת שהתנועה מטשרניחובסקי תישפך לאלנבי ולרחוב גאולה באופן יעיל יותר.

בשנת 1988 אושרה "תוכנית מכבי", הידועה יותר בשם "תוכנית שוק בצלאל". התוכנית, שעודכנה לאחרונה, מאפשרת בניית 160 דירות, שטחים מסחריים ומגרש חניה ענק לכ-600 מכוניות. הפרויקט נרכש על-ידי קבוצת יצחק תשובה, המצוי לאחרונה במו"מ להכנסת משקיעים נוספים.

תוכנית התחבורה של פרויקט שוק בצלאל נשענה כמובן על ההפקעות עליהן הוכרז כבר ב-1962. חלק ניכר מהיוצאים מן הפרויקט ישתמשו ברחוב טשרניחובסקי, ויעיקו עוד יותר על נפח התנועה ברמזור המפגש עם אלנבי, בחזית הבית של וייס.

החמרה בצוואר הבקבוק

התוכנית שהגישה וייס לוועדה המקומית היא תב"ע נקודתית על הבניין שלה. הריסתו ובניית בניין חדש, שיורחב אל המדרכה שבחזית קפה ביאליק.

סעיף עיקרי בתב"ע הוא "ביטול ההפקעה לצרכי תחבורה". כלומר, ביטול ההפקעה לאורך חזית הבניין ברחוב טשרניחובסקי והן בחזית ברחוב אלנבי.

הוועדה המקומית אישרה את ביטול ההפקעה ההיסטורית לאורך המדרכה בחזית בטשרניחובסקי מס' 1. במקום השטח שיועד להפקעה, יקבל הבניין של וייס אזור חניה לפריקה וטעינה, חניה למשאית זבל, ושם תהיה גם הכניסה לחניון התת קרקעי.

ביטול ההפקעה הספציפי הוא אקט מוזר, משני טעמים:

אם מבטלים הפקעה לבניין אחד, שהיא ההפקעה המשמעותית ביותר ועליה נשענת למעשה כל תוכנית התחבורה באזור, מדוע לא יבוטלו ההפקעות שהושתו על בניינים נוספים באזור? על כך יהיו כנראה ויכוחים גדולים עם בעלי בתים אחרים באזור.

התוצאה של ביטול ההפקעה בנקודה הקריטית, יחד עם הסדרי החניה שאושרו לוייס, ממש במפגש טשרניחובסקי-אלנבי, תהיה הנצחה והחמרה של צוואר הבקבוק ברמזור, בעיקר כאשר יוקם פרויקט שוק בצלאל ויפעל מגרש החניה הענק שלו.

"הרחוב נשאר סולידי"

אמנון וייס דוחה בתוקף את האופציה של שימור הבניין כנגד קבלת זכויות הבנייה וניודם למקום אחר בעיר: "זה לא סביר. למה שלא אבנה את מה שמותר לי? מה הקודש קודשים הזה שרחוב ביאליק הפך להיות. מה, הבניין כל כך יפה עם עיטורים מיוחדים? עובדה שועדת השימור עברה על הבניין והוא לא לשימור".

ייווצר פקק חמור יותר בטשרניחובסקי פינת אלנבי.

וייס: "להיפך. אם הייתי מרחיב את טשרניחובסקי הייתי הופך אותו לרחוב סואן עם אוטובוסים, וכדי ליישם את התוכנית צריך להרוס כמה בניינים. בזה שלא מפקיעים הרחוב נשאר רחוב סולידי, עם תחבורה חד סטרית ובלי אוטובוסים. רשות התחבורה ירדה מהנושא והעיריה ירדה לדעתי מכל תוכנית ההרחבה של טשרניחובסקי".

בעקבות הפרסום בגלובס, הודיע עורך דין צבי שוב, המייצג את וייס, כי הבניין לא ייהרס.

קפה הפוך: הסיפור מאחורי ביאליק 2

 קפה ספיר, רחוב ביאליק, תל אביב 1932 / צלם: זאב אלכסנדרוביץ'

"קפה ספיר" זמן קצר לאחר שנפתח, 1932. צילום: זאב אלכסנדרוביץ'

קפה ביאליק המפורסם וכן יתר בתי הקפה שאכלסו את הרחוב היו פעם חלק מרכזי מסצנה תרבותית שבה כיכבו המשורר הלאומי, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, ראובן רובין ומאיר דיזינגוף. עם סגירתו ייחתם עוד פרק בעיר שאינה מיטיבה, בלשון המעטה, לשמר את נכסיה

פעם, תל אביב הקטנה לא הייתה כל-כך קטנה, לפחות במושגי המחצית הראשונה של המאה ה-20. עם קום המדינה אחד מכל שלושה יהודים בישראל היה תל אביבי, אך גם בעשורים שלפני כן הלכה והתפתחה בתל אביב סצנה תרבותית חילונית מודרנית, כיאה לעיר העברית הראשונה.

הזרעים הראשונים לכך נזרעו כבר בתחילת שנות ה-20, אך את הצביון הבורגני-בלייני שלה חייבת תל אביב לעלייה הרביעית והחמישית, שהביאה רבבות עולים בני המעמד הבינוני ממרכז אירופה, בעיקר מערי גרמניה, בין השנים 1924-1939. מרבית העולים האלה התיישבו בת"א המתפתחת, וחיי התרבות והבילוי שגשגו.

בתי הקפה החדשים עוצבו בסגנון הבינלאומי והתאפיינו בעיצוב פנים חדשני ואלגנטי, בסגנון "יאקי". תרבות הבילוי החדשה התבטאה בהופעה מוקפדת ואופנתית וישיבה עם הפנים אל הרחוב הסואן במטרה "לראות ולהיראות". המלצרים לבשו מדים, התפריט היה איכותי ומגוון ומוזיקה תקופתית הנעימה את זמנם של הבליינים. נוצרו חבורות של סופרים ואמנים שזוהו עם בית קפה זה או אחר. המשוררים והציירים הנציחו את בתי הקפה שהיו ביתם השני.

בהשראת הסגנון הבינלאומי

אחת הדוגמאות הטובות לתקופה היא "קפה ספיר" שנפתח בשנת 1932 ברח' ביאליק 2. בין האמנים, השחקנים ואנשי הרוח התל אביביים ישבו בו גם דרך קבע ראש העיר מאיר דיזנגוף, המשורר הלאומי חיים-נחמן ביאליק ומפורסמים רבים של התקופה.

חוקרת תולדות תל אביב ומחברת הספר "ביאליק הרחוב", שולה וידריך, מספרת: "המבנה בביאליק 2 תוכנן על-ידי זכי שלוש, אדריכל מבני משפחת שלוש הוותיקה. הסגנון הבינלאומי הכתיב צורות בהשראת עידן המכונה: חזית מעוגלת מעוצב כחרטום אוניה, שבו נקבע מעקה דמוי צינור המלווה את הגג כמעקה סיפון. קווים אופקיים אופייניים למודרניזם נקטעים בשישה עמודים במרווחים שווים, וביניהם חלון ראווה שקוף. גג הקפה שימש גם לנשפי ריקודים.

"בתי קפה פעלו בו משך שנים רבות: קפה 'שלושה כושים' שפעל בחלקו האחורי ונסגר בשנות ה-30 היה כנראה הראשון, ובמהלך שנות ה-30 וה-40 פעלו בחזית הבניין קפה ספיר, שהפך לקפה זמיר, שהפך לקפה גן רווה, שהפך לקפה פאר. גן רווה זכור לוותיקים כבית קפה אלגנטי שבו נשים אלגנטיות ישבו תחת השימשיות והקפידו על מנהג קפה של חמש כמנהג האנגלים. בשנת 1949 ביקש קולנוען צעיר בשם בן עוזרמן להקרין בקפה פאר סרטים תרבותיים לפי מתכונת של "ניו רייל ת'יאטר". בפנייתו לעירייה הוא הדגיש כי זהו ניסיון חלוצי לפתח במדינה הצעירה תיאטרון קבוע ליומנים וסרטים תרבותיים. העירייה דחתה את הבקשה.

"לאחר תקופה שבה פעלו בבניין חנות מוצרי חשמל שאותה החליפה חנות לחיות מחמד, חזר הבניין בסוף שנות ה-90 לעידן בתי הקפה. בית קפה שפעל בפינה המעוגלת של ביאליק 2, מיי קופישופ', נפגע בגל הפיגועים בתל אביב על-ידי מחבל מתאבד ב-2002. המלצרית רחל צרכי נהרגה, ובית הקפה נסגר".

לדברי וידריך, גם מעבר לכביש, בביאליק 1, סצנת בתי הקפה התרחשה במלוא עוזה. "בקומת הקרקע של בית מס'1 פעל בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 קפה רצקי של משפחת רצקי, שנודע כמרכז חשוב של סופרים ואמנים.

בספר האורחים של רצקי, מחברת ענקית שכריכתה עור, מתנוססות חתימות ולעיתים שירים של באי בית הקפה: ביאליק, דיזנגוף, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, ראובן רובין ועוד. יום אחד העליב רצקי את אחד מגיבורי התרבות, ואלו מיד קמו ולא שבו. כך נסגר קפה רצקי. החשיבות של המבנה היא בסגנון הבנייה ובעובדה שהוא מעוגן בתצלומים היסטוריים ומהווה מעין שער לרחוב הקסום. גם הבניין בביאליק 1 יצא מרשימת השימור, ואולי ממתין לו גורל דומה".

"ראוי לכל שימור שבעולם"

ישראל גודוביץ', לשעבר מהנדס העיר ת"א, כועס מאוד. "לא האמנתי כשאמרו לי שהולכים להרוס את קפה ביאליק. אין יותר בתי קפה כאלה בת"א, את הכל כבר הרסו. נשאר רק אחד, רווי בהיסטוריה, ועוד במקום ייחודי שהוכרז ע"י אונסק"ו כמתחם לשימור. לכל עיר בעולם יש בתי קפה שכולם הולכים לראות, וזה היה בית הקפה של ת"א, שהייתה יודעה בבתי הקפה שלה יותר מכל עיר אחרת בארץ. מדוע תל אביב מתגאה שהיא מוכרת ע"י אונסק"ו אך לא עושה שום דבר בעניין? זה הכל עניין של החלטה: להכריז על הבניין כבניין לשימור, זה הכל.

"מחלקת השימור בעירייה אמרו שמדובר בבניין קטן שאין לו נפח חשיבותי מספיק כדי לקבל תואר של בניין לשימור. מה זה הנימוק הזה? ברח' רוטשילד יש קיוסק קטנטן שהוכרז לשימור, בניינים נוספים בני קומה אחת מוגדרים לשימור, מדוע זה לא? הבניין ראוי לכל שימור שבעולם. אני קורא לראש העירייה: אל תמאיס עלי את תל אביב!"