לקראת פרישת יו"ר רשות ני"ע: "חבל שגושן בא לזמן קצר"

מי שמכיר את פרופ' זוהר גושן אינו מטיל ספק בכך שהוא מעסיק את עצמו בשאלה כיצד תיזכר הקדנציה שלו כיו"ר רשות ניירות ערך. גושן, משפטן מוכשר וביצועיסט, ובאותה נשימה גם אדם אמביציוזי וכוחני, בא לרשות כדי לשנות, להטביע חותם - להיזכר כרפורמטור בסגנון פרופ' אהרן ברק בבית המשפט העליון ולייצר אקטיביזם רגולטורי ואכיפתי. לא עוד להסתפק בתפקידה המסורתי של הרשות כשוטר של שוק ההון, אלא להעניק לה שיניים ולהפוך את השפעתה לשוות ערך לזו של בנק ישראל ושל משרד האוצר.

על הקביעה הבאה לא רבים יערערו: כשתסתיים הקדנציה הסוערת שלו, יותיר גושן מאחוריו רשות משוכללת וחזקה מזו שירש מקודמו, משה טרי. אבל לקביעה הזו יש גם צד נוסף: לדעת רבים, גושן מותיר מאחוריו רשות חזקה מדי. כזו שמרכזת בידיה סמכות לחקור, לשפוט, להטיל קנסות משמעותיים ולסגור עניינים בהליכים מינהליים מהירים בלי לתת דין וחשבון לאיש. רשות, שכמו העומד היום בראשה, תאהב עוצמה ולא תקבל ברצון ביקורת עליה או על מהלכיה.

בחודש שעבר חגג גושן יום הולדת 50, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה למסיבה מבחינתו: בבית המשפט המחוזי בתל אביב החלה לפעול המחלקה הכלכלית, פרויקט מבית היוצר שלו. המחלקה הזו, שמכונה "בית משפט כלכלי", אמורה לחסל את הסחבת בתיקי ניירות ערך, וגם, כך מקווה גושן, להביא סוף לזיכויים התכופים בתיקים מהסוג הזה. כמהלך משלים ליצירת אכיפה מקסימלית, עומד לקראת אישור חוק האכיפה המינהלית, שאמור להעניק לרשות סל של כלים מינהליים לטיפול בחלק הארי של ההפרות המתבצעות בשוק ההון חדשות לבקרים, שאינן פליליות. בסך-הכול, כמו שאמר גושן לא אחת, אם הכלי היחיד לטיפול בהפרות הוא הכלי הפלילי, נוצרת בעיה: רבים מהמקרים לא מתאימים להגדרה פלילית, ובהעדר טיפול אחר תיפגע גם ההרתעה.

אבל למרות החשיבות של המהלכים הללו, גושן, שרואה באכיפה המינהלית גולת הכותרת של כהונתו, ייזכר כנראה יותר בגלל עניין אחר, שבמרכזו אדם אחד - רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות לשעבר, שנחקר בחשד למעורבות בעבירות תרמית בניירות ערך. גושן היה זה שגזר את גורלו של ורמוס, והפך אותו מהכוכב של שוק ההון - לנטל על כתפי החברה שלו.

צחוק הגורל הוא שוורמוס וגושן, הניצבים משני צדי המתרס, מסיימים יחד קדנציה: על ורמוס נגזר "גירוש", כחלק מההסדר שנעשה עם פסגות שמחירו 150 מיליון שקלים, ונועד לסגור את התיק נגד פסגות ולאפשר את מכירתה לאיפקס. גושן מצדו מתכוון לעזוב בקרוב מאוד, כשנתיים לפני המועד המקורי של סיום הקדנציה. למי ששואל אותו גושן עונה שהוא "לא הולך לשום מקום", אבל שמועות על מחליפים אפשריים כבר נפוצו ופורסמו בתקשורת.

לאן יפנה? ההערכה הרווחת היא שגושן, פרופסור באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו יורק, יחזור בשמחה ללמד שם פול-טיים, ובשלב זה לא ייענה בחיוב להצעות לשמש יו"ר של חברה ציבורית. "הוא מאוד אוהב את הנסיעות האלה לניו יורק, לאוניברסיטה", אומר גורם המכיר אותו היטב. "זה נותן לו תחושה של קוסמופוליטיות. להערכתי, זה מה שהוא רוצה לעשות בשלב זה. אולי בשלב מאוחר יותר יעניין אותו להיות יו"ר של חברה. לא צריך לשכוח שהוא עוד צעיר".

בהקשרו של ורמוס אומרים גורמים המקורבים לנושא כי גם אם גושן היה מחזיק בידיו כלים מינהליים, הוא לא היה מוותר על ההליך הפלילי, ולא היה מסתפק בהדחה. בסוגיית העמדתו לדין של ורמוס תכריע פרקליטות מיסוי וכלכלה, בכפוף לשימוע שייערך לו, אולם בסביבתו של גושן הדעה ברורה: "הראיות בפרשת פסגות מצדיקות גם הליך מינהלי וגם הליך פלילי. דוד אדרי ושי בן-דוד (מנהלי הנוסטרו של פסגות, שהיו הראשונים שנעצרו בפרשה) הריצו לפי החשד אגרות חוב. ורמוס חשוד שידע ולא עצר, וגם אמר יופי".

"האמירות של ורמוס, שנועדו להציג אותו כאנדרדוג, הן תעמולה תקשורתית", מוסיף אדם המקורב לגושן. "יש פער בין ההליך הפלילי שהוא ענישתי ובין ההליך המינהלי, שהוא מניעתי. אם יש אוליגרך מרוסיה שהרשות רוצה למנוע ממנו לקנות את פסגות, היא תשתמש באכיפה המינהלית. אם יש מנכ"ל של תאגיד שגנב מברשת שיניים בסופר, הרשות לא תעמיד אותו לדין פלילי, אבל מצד שני היא תאמר לתאגיד שאם המנכ"ל הזה ימשיך לשמש מנכ"ל, הרישיון של התאגיד יישלל".

אגב, פסגות היא פרשה שגושן גאה בה וחושב שעוד "ילמדו אותה בבתי ספר". הוא משוכנע לגמרי בהיקף הצעדים שנקט כלפי ורמוס. "לדעת זוהר", מסביר גורם שעסק בפרשה, "מי שמנהל כספי ציבור צריך לדעת שסט ההגנות שלו הוא לא כמו סט ההגנות שיש למנהל חברה תעשייתית. הוא צריך הגנות הרבה יותר כבדות".

יש גילוי ויש גילוי

ורמוס אינו היחיד שמצא עצמו כשידו על התחתונה בתום קרב חזיתי מול גושן. גם מאיר שמיר, בעל השליטה במבטח שמיר, כופף על-ידי רשות ניירות ערך ונאלץ למכור (ברווח גדול יש לציין) את אחזקותיו בתנובה לקבוצת משקיעים שמוביל לאומי פרטנרס, זאת לאחר שגושן התעקש שדוחות תנובה ייחשפו על-ידי מבטח שמיר. איפקס, בעלת השליטה, הטילה וטו על החשיפה, ושמיר נאלץ להיפטר מאחזקותיו.

בשני המקרים, גם של ורמוס וגם של שמיר, הפרטנרית של גושן למגעים הייתה זהבית כהן, מנכ"לית איפקס, בעלת השליטה בתנובה ומי שרכשה מקרן יורק את בית ההשקעות פסגות. בין כהן לגושן, יודעים לספר בסביבתם, נוצרו יחסי אמון, יחסים שבהם כל אחד יודע ש"מילה זו מילה", וליחסים האלה היה חלק משמעותי בסגירת שתי הפרשות ובהגעה להסדר.

אולם בנושא דוחות תנובה, מסביר גורם המקורב לגושן, "זהבית מבינה שאין לה כבר בחירה, והיא השלימה עם זה שיהיה חייב להיות גילוי". זאת מאחר שלצורך חישוב שוויה של האופציה יהיה צורך לבצע הערכת שווי של תנובה, וזה יחזיר את נושא חשיפת החברה לנקודת ההתחלה.

עם זאת, מסביר הגורם, "יש גילוי ויש גילוי. יש גילוי בהיקף שנדרש ממבטח שמיר, ויש גילוי בהיקף קטן יותר. היו להם כמה חלופות לפתרון הבעיה, והם בחרו בחלופה של מכירה לצד ג' (לאומי), שמחייבת את הגילוי המינימלי מבין כל החלופות. יש הבדל בין עסקה בשווי 1.25 מיליארד שקלים (שווי עסקת מבטח שמיר-לאומי) ובין אופציה שהפלוס-מינוס שלה הוא 280-300 מיליון שקלים. בסופו של דבר צריך לזכור שמדובר כאן בזנב של הכלב, ולא בכלב".

גם על הסכם פסגות טרם יבשה הדיו וגושן הפתיע שוב עם חקירה תקדימית מסוגה, נגד מעריכי שווי על הערכות שווי שנתנו. מדובר בחקירה נגד חברת הייעוץ גיזה-זינגר-אבן, שעל-פי החשד סיפקה הערכות שווי מנופחות לחברת לגנא של אזורים.

"הוא מאוד אקטיביסט", מעיד על גושן בכיר בשוק ההון, "עשה הרבה מאוד שינויים, אבל הגזים בעוצמות הדרישות הרגולטוריות. יכול להיות שההשראה לכך היא המשבר הכלכלי ויכול להיות שזו החשיבה שלו, שלפיה הרבה מהפעילים בשוק לא מתנהלים נכון במקרה הטוב או לא ישרים במקרה הפחות טוב. בהתבטאות פומבית אמר ש-5% מהפעילים לא מתנהלים בצורה ישרה".

הגורם מוסיף כי כאשר משפטן נתפס בהתבטאות פומבית, זה אומר שמן הסתם הוא חושב על הרבה יותר. "כבר עכשיו", אומר פעיל אחר בשוק, "יש הרגשה שיש ריכוז כוח ועוצמה גדולים ולא שקופים בידי הרשות".

האכיפה המינהלית שגושן מקדם תועיל כמובן לשוק ההון, אבל יש החוששים כי השימוש בה יהיה נרחב מכפי שהשקיפות והשוויון החוקי מחייבים, ומביאים את הניצן - הסדר פסגות - כדוגמה לבעייתיות: "ההליכה להליך מינהלי אולי סגרה עניינים מהר, אבל חקר האמת הלך לאיבוד. אם ראשי בית ההשקעות היו מעורבים בידיעה ובאישור של העבירות, ההליכה להליך מינהלי לא מתאימה. אם לא היו מעורבים, הם כבר הואשמו בכותרות העיתונים. בעצם לא הגענו לחקר האמת. נכון שלא כל דבר צריך להגיע למשפט, אבל האשמות בעבירות חמורות כאלה צריכות להתברר כמו שצריך".

כיצד הצליח גושן היכן שקודמו כשל? "נושא האכיפה המינהלית", מסביר גורם ברשות, "נדחף לקראת סוף הקדנציה של טרי, ולדעתי לטרי כבר לא היה דרייב לדחוף את זה. מעבר לזה, משרד המשפטים מאוד התנגד בשעתו. טרי היה מנהל מוצלח, אבל הוא לא היה משפטן, וזוהר, לא רק שהוא משפטן, אלא הוא ברמה בינלאומית, ובזכות זה הוא הצליח לדעתי לשבור את ההתנגדות של משרד המשפטים ולהוביל את זה קדימה. זו מהפכה בסדר גודל שאי-אפשר לתאר".

מבריק, אבל נכנס לפינות

גושן נולד במושב אליכין שליד חדרה. הוא בעל תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית ותארים שני ושלישי במשפטים מאוניברסיטת ייל. מומחיותו היא בתחומי חברות, ניירות ערך והגבלים עסקיים. הוא היה מרצה באוניברסיטה העברית זכור כמרצה אהוד וכריזמטי. ב-2005 הוא קיבל הצעה שאי-אפשר לסרב לה: לעבור להרצות במכללת קריית אונו, בשילוב עם אוניברסיטת קולומביה. ידידתו, פרופ' גבריאלה שלו, אף היא במקור מהעברית, הייתה אז נשיאת המכללה, ויוזם הרעיון היה דיקן הפקולטה, ד"ר דודי שוורץ.

בד בבד הוא שמר על קשר עם הפרקטיקה, שימש יועץ למשרד גרוס ושות' וסיפק חוות דעת לגופים שונים. אחת מחוות הדעת שנתן הייתה עבור יוסף גרינפלד, בעל השליטה בקרדן, שנחשד במידע פנים ובעבירות תרמית בניירות ערך. בחוות דעת שסיפק לו בשנת 2003 קבע גושן כי אין במעשיו משום עבירות ניירות ערך. לימים זוכה גרינפלד בתיק, והפרקליטות ערערה. מי שהובילה את התיק היא יעל אלמוג, היום העוזרת הבכירה של גושן ומנהלת המחלקה הבינלאומית של הרשות. גם בערעור זוכה גרינפלד.

לפני כשלוש שנים הסתיימו נישואיו של גושן עם אם שני בניו, הוא עזב את ירושלים ועבר להתגורר ברמת אביב ג'. הקפה השכונתי, קפה ג', הפך עבורו למעין משרד בשעות הערב, ומי שפוקדים את המקום על בסיס קבוע רואים שם את היו"ר מקיים פגישות עבודה בסרט נע. הוא חבר אישי של היו"ר לשעבר טרי ושל אריה מינטקביץ, שגושן כבר העיד עליו כמי ש"גילה" אותו והביא אותו לרשות ולאחר מכן הפך אותו לדירקטור בבנק דיסקונט.

ברמה האישית, מסכימים אנשים שעבדו בקרבתו, האישיות של גושן מאוד מורכבת, וצריך להתנהל מולו בזהירות, שכן החיוך הרחב שלו מסתיר אדם בעל אופי סוער וקל יחסית להתרתח: "לפעמים נוגעים לו במשהו מסוים והוא לוקח את זה מאוד אישי. לפעמים הוא נתפס למשהו והוא לא יורד ממנו".

"זוהר", אומר גורם משמעותי בשוק ההון, "הוא אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכיר. הוא איש מבריק. מצד שני, יש משהו באישיות שלו שמכניס אותו לכל מיני פינות שאחר-כך קשה לצאת מהן". "זה איש", מסכים גורם באוצר, "שלפעמים מטפס על עץ גבוה, שלא רק שאתה לא מבין למה הוא לא יורד ממנו, אתה לא מבין גם למה מלכתחילה הוא טיפס עליו".

אלה שיש להם כימיה איתו, לעומת זאת, מדברים על הכנות, הישירות ומאי-ההתנשאות שלו. אומרים עליו שהוא יצירתי וחושב מחוץ לקופסה, תוך ראייה עסקית. "עד שעבדתי עם זוהר אף פעם לא הייתה לי סיטואציה שבה אני עובד על תיק או מקדם פרויקט שצריך להציג שהרגשתי שאפשר להתקיל אותי ביחס אליו", אומר ד"ר צבי גבאי, שהיה שותף לקידום האכיפה המינהלית ועזב לאחרונה את הרשות. "תמיד הרגשתי מוכן לגמרי לכל שאלה שעשויה לעלות. כך היה לי בהופעות בבית משפט וכך היה לי כשהצגתי את התיזה שלי באוניברסיטת קולומביה. עם זוהר היו לי כמה פעמים שלמרות שדובר בפרויקט שזכה לחשיבה ולהערות מטובי המוחות ברשות, הוא העלה נקודות שאף אחד לא חשב עליהן קודם לכן. הוא פנומן. ברמה האישית, ברגע שאתה נחשף לאופן שבו האיש חושב, זה מלמד אותך לנתח ולחשוב על הדברים עמוק יותר".

האיום על פסגות

אחת ההאשמות שהקולגות ממשרד האוצר אוהבים להטיח בגושן היא שהוא חובב תקשורת באופן מוגזם. בסביבתו של גושן מכירים את הטענה הזאת ומגחכים. "בכל הקדנציה שלי", הוא אמר למקורביו, "התראיינתי פעם אחת. שיבדקו כמה התראיינו בתקופה הזאת אנשי האוצר ויבינו מי פה חולה תקשורת".

טענה אחרת שעולה תכופות בקרב מבקריו היא שיש לו אגו מפותח יתר על המידה. זה בא לידי ביטוי, לטענתם, בכל מה שהתרחש סביב ועדת חודק, שמונתה על-ידי המפקח על שוק ההון אז, ידין ענתבי, והתבקשה לתת המלצות בנושא משבר אגרות החוב הקונצרניות.

בראש הוועדה עמד עו"ד דוד חודק, ראש משרד גרוס ושות', שאליו היה גושן קשור בעבר, אולם רשות ניירות ערך לא רק שלא שיתפה פעולה עם הוועדה, אלא גם ניסתה לטרפד את המלצותיה. עד כדי כך שחברי הוועדה האשימו את גושן בגלוי כי מה שמניע אותו להתנגד להמלצות הוא רק אגו. עובדה, הם טענו, שגושן בעצמו קידם הצעת חוק שהשורה התחתונה שלה זהה להמלצות הוועדה.

בסופו של דבר הוועדה פרסמה את מסקנותיה, והאוצר קיבל את מרביתן, על אפו ועל חמתו של גושן. מנגד אומרים ברשות שבדיעבד מתברר שכל ההתנגדות של גושן הייתה במקומה, וכיום מצטרפים לדעתו אפילו כמה ממולידי ועדת חודק. "הביקורת של זוהר", אומר מקורב לגושן, "היא שאתה לא יכול לעשות רגולציה רק באפיק אחד (אגרות החוב). זה כמו לשים תחבושת על הרגל כשהמחלה היא אולקוס.

"על-פי הניתוח שלו הוועדה יוצרת מצג כאילו היא פותרת את הבעיה, אבל היא לא פותרת אותה. החברים בה בעצמם מבינים עכשיו שזה לא היה נכון, ואפילו הסגנית של המפקח על הביטוח, הילה בן-חיים, אמרה לאחרונה במפורש שהולכים לעשות היום רגולציה על כלל תיק ההשקעות ולא רק על האג"ח. הם הכניסו כשלים שיעלו הרבה כסף, וזוהר לא צריך לרדת משום עץ. יום אחרי שהוועדה מונתה כבר היה ידוע מה יהיו ההמלצות שלה, וגושן למד על זה מקריאה בעיתון".

גם בפרשת פסגות היו מי שייחסו לגושן שיקולים הנוגעים לתדמית. פסגות, וכן ורמוס, יוצגו בתחילת הדרך על-ידי עו"ד דורי קלגסבלד. בפגישה בין גושן לקלגסבלד בשעתו, עלה לראשונה רעיון הקנס שתשלם פסגות כנגד סגירת התיק. קלגסבלד רצה לכלול את ורמוס בהסדר וגם התעקש לקבל את חומר הראיות. גושן סירב, קלגסבלד עמד בסירובו להגיע להסדר בלי לראות את הראיות, ואז הזהיר גושן שאם לא יהיה הסדר, ישלול את הרישיון של פסגות.

הדברים מקבלים משנה תוקף במסמך שהגיש ורמוס לבג"ץ, ובו טען כי ההסדר שהושג ושבמרכזו הדחתו מתפקיד מנכ"ל פסגות הוא פרי לחצים אדירים שהפעילו הרשות והעומד בראשה, שאיים לשלול את הרישיונות של פסגות אם לא יושג הסדר.

אם נחזור לאותו מפגש טעון בין גושן לקלגסבלד, על-פי דברי גורם המעורה בנושא, קלגסבלד הגיב בביטול לאיום של גושן, מה שהוציא מדעתו את האחרון, שטען כי קלגסבלד ארוגנטי ומתנשא. מהר מאוד היה ברור שהמגעים לא הולכים לשום מקום, וקלגסבלד אמר ללקוחותיו שהוא וגושן רחוקים מלהיות סיפור אהבה, ולטובתם, עדיף שעורך-דין אחר ינהל עבורם את המגעים. ואכן, מנקודה זו ואילך ניהל את המגעים מטעם פסגות עו"ד ריק מן, ממשרד גרוס ושות'.

"הקונפליקט בין זוהר לדורי ברור", מפרשן גורם המכיר היטב את גושן. "מדובר כאן בדו-שיח בין הילד התימני מאליכין, שפילס את דרכו לבד והגיע לאן שהגיע, ובין הצפוני, ילד השמנת".

גם מול עורך-הדין הלוחמני שלקח ורמוס באופן אישי, עו"ד ניר כהן, לא היו יחסי הבנה, והדברים הגיעו לכך שכהן עתר לבית המשפט בשם ורמוס נגד איפקס ונגד רשות ניירות ערך. לעומת זאת, מול עורכי-הדין של איפקס, אודי סול ואילנית לנדסמן-יוגב ממשרד הרצוג-פוקס-נאמן, גושן הרגיש בנוח. "זה לא שלא היו עימותים מקצועיים", מספר גורם המקורב לנושא, "אבל הכול נעשה בדרך תרבותית, תוך כבוד הדדי, מה עוד שאודי ואילנית מבינים שבמלחמה מול הרגולטור אין לך סיכוי ואתה חייב לתת משהו".

ברשות, אגב, רואים את הדברים באופן הרבה פחות דרמטי: פסגות באה עם מודל אחד (הסדר שיכלול חנינה לוורמוס), שלא היה מקובל על הרשות ועל הפרקליטות, ואילו איפקס באה עם מודל אחר (הסדר שמעניק חנינה רק לבית ההשקעות), שהניח את דעתם של גושן ושל פרקליט המדינה משה לדור.

גם את הטענה שמדובר באיום על פסגות דוחים ברשות. "מה שקרה", אומרים שם, "שהרשות הבהירה שמבחינתה יש לה ראיות לפחות להליך מינהלי כנגד ורמוס, ולכן, אם יישאר בתפקידו, היא תיאלץ לשלול לה את הרישיון. אין כאן שום איום. איפקס, שהשתכנעה לאחר שנחשפה לחומר הראיות, קיבלה את ההחלטה שלה, לוותר על ורמוס".

חזרה מאוחרת הביתה

גושן מונה ליו"ר רשות ניירות ערך בינואר 2008. השמועות גורסות שהמינוי נסגר בארוחת ערב משפחתית בין שני מחותנים: אהוד אולמרט, שהיה אז שר האוצר, ועו"ד יוסי גרוס, שגושן היה יועץ במשרדו. אבל גם אם גרוס העלה את שמו של גושן באוזני אולמרט, אף אחד לא חשד לרגע שגושן הוא מינוי פוליטי.

ראשית, אולמרט מינה אותו כבר קודם לכן לעמוד בראש ועדה לבחינה מחודשת של חוק ההגבלים העסקיים; שנית, גושן הוא לפני הכול אוטוריטה מקצועית; ושלישית, היה צריך להפעיל על גושן מכבש לחצים כדי שיסכים לקחת את התפקיד.

התפקיד הזה לא היה נחוץ ליוקרה, שממילא כבר הייתה לו. "הוא מהפקידים הבכירים היותר מקצועיים והיותר חכמים", אומר עליו גורם המכיר היטב את האוצר. "אם לוקחים את עשרת הפקידים הבכירים שהיו במשרד האוצר, הפיקוח על הבנקים ורשות ניירות ערך בעשור האחרון, הוא ללא ספק בשלישייה הראשונה: גם מקצוען, גם מבין את החומר".

גושן התנה את הסכמתו להתמנות לתפקיד בכך שיוכל להמשיך ללמד באוניברסיטת קולומביה מדי שנה, בתקופת החגים. אלא שאיתרע מזלו וזמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד פרץ המשבר הכלכלי הגדול, ודווקא בתקופת החגים. גושן זכה למקלחת צוננת מהתקשורת על ההיעדרות בעת משבר.

בנושא הזה, יש מי שחושבים שנעשה לו עוול. "אני יודע", אומר גורם באוצר, "שזוהר היה שעות עם כולם על הטלפון. הוא היה מתוזמן כל הזמן. אז מה העניין, הוא חייב להיות נוכח פיזית? מילא אם הוא היה נוסע לנופש. אבל הוא התחייב לאוניברסיטה, וזה היה חלק מתנאי העבודה שלו. זה משהו שהוא הצהיר עליו מראש וכלל את זה בחוזה העבודה שלו. אני חושב שמה שנעשה לו זה בושה וחרפה, והשתמשו בזה כדי לנגח אותו". בסופו של דבר גושן נכנע לביקורת הציבורית, ביטל את הקורס ושב ארצה, אף שבאיחור.

שר האוצר היה אז רוני בר-און, שבדיעבד לא בטוח שהיה מאושר מהמינוי של גושן. "זה לא מפני שזוהר לא היה טוב", מסביר גורם באוצר, "אלא פשוט שרוני חשב שמאחר שהוא מינה את זוהר, זוהר יהיה מאנשיו ונאמן לו. גושן התברר כאדם מאוד דעתן, שנכנס לעימותים עם האנשים של רוני. כשפרץ המשבר הכלכלי, היחסים עם אנשי האוצר הגיעו לשיא המתח, ורמי (בלינקוב, שהיה ראש אגף התקציבים באוצר) ושוקי (אורן, החשב הכללי) לא רצו לשמוע מזוהר או מהתוכניות שלו".

אחת הסיבות לכך היא שזמן קצר לאחר פרוץ המשבר, כשבאוצר החל לרקום תוכניות לחילוץ המשק ממנו, במסגרת צוות מצומצם שכלל את גושן, בחר גושן לתדרך את העיתונות כדי להציג בפניה את רעיונותיו, עם אמברגו על פרסום הדברים. הבעיה נוצרה כשלא כולם קיימו את הכלל, והתוכנית נפרסה בעיתונות. התוצאה הייתה שבאוצר השתוללו, והאשימו את גושן בחבלה מכוונת בניסיונות החילוץ, כביכול כדי להסיט את האש מהביקורת שהוטחה בו על השיבה המאוחרת ארצה מניו יורק בעת המשבר.

גושן, כך טוענים בסביבתו הקרובה, נדהם מהביקורת בזמנו. עם זאת, הוא לא עוסק בזה. הוא ידע מאיזה גורם הגיעה הביקורת, כך המקורבים, והוא גם הבין את המניע, אבל זה מאחוריו היום. אשר ליחסיו עם בר-און, אומרים המקורבים, "הם תקינים לחלוטין, ובכל מהלך עבודתם המשותפת שר האוצר לא ניסה לשים לו רגליים. לאחרונה הם אכלו צהריים יחד".

חילופי מהלומות עם האוצר

המשבר הכלכלי זימן לגושן עימותים עם רבים מבכירי האוצר. תוכניתו להתמודדות עם המשבר עסקה בסיוע של המדינה להנפקות אג"ח חדשות, כך שהמדינה תערוב לסף מסוים של הפסד. אדם שהיה מעורב אז בדיונים אומר: "לא בטוח שהוא היה צריך לקפוץ עם תוכנית משלו, נבון יותר היה לחכות קצת ולראות מה קורה, אבל זוהר רצה להיות שם מההתחלה".

אדם אחר המכיר היטב את הנפשות הפועלות דווקא רואה בחיוב את יוזמת גושן: "לא משנה שהתוכנית של זוהר בסופו של דבר לא יצאה לפועל. היא הציבה את הרשות כפרטנר לתכנון מאקרו כלכלי, ובכך שירתה את רשות ניירות ערך".

כך או אחרת, היוזמה זכתה מהר מאוד לשם רווי הקונוטציות "תוכנית הסיוע לטייקונים", כשבאוצר קטלו אורן ובלינקוב את התוכנית תחת כל עץ רענן. בלינקוב אף הגדיר אותה "מופקרת".

"הבעיה היחידה בתוכנית הזו", אומרים בסביבתו של גושן, "זה שהיא הגיעה לכלי התקשורת. אני לא בטוח שהתקשורת הבינה מה הוא רצה לעשות. באותה תקופה דברים דלפו ולא היה באמת דיון מעמיק על כל דבר. ההצעה שלו לא באה ממקום של שירות לטייקונים. הוא אמנם קיפל את הזנב בסוף בעניין הזה; עם זאת, אם לא היה מציע כלום היו אומרים: למה לא הציעו כלום?".

בחוכמת הבדיעבד, יש הגורסים כיום כי אילו הייתה תוכניתו של גושן יוצאת לפועל, זה היה "קטסטרופה". מנגד, אחרים חושבים שלגושן מגיע שאפו על עצם העובדה שחשב והציע.

"ישבו וניסו למצוא דרכי התמודדות עם המשבר", משחזר גורם באוצר. "יש כאלה שלא חשבו וגם לא הציעו כלום. זוהר לפחות העלה רעיון. לא משנה אם הוא מוצלח או לא, הוא לפחות ניסה לעשות משהו. אחרים לא עשו כלום. בסופו של דבר הוא נכנס בתקופה מאוד סוערת, ובדיעבד אפשר לומר שאת המבחן הזה הוא צלח: הרשות תפקדה במשבר באופן יותר מראוי".

"זוהר בא לעשות תפקיד ציבורי", מסביר גורם המקורב לגושן. "הוא לא חשב שיפרסו לו שטיח אדום. אם הוא לא היה עושה כלום, לא הייתה עליו ביקורת. מי שרוצה לעשות, צריך להיות מוכן לזה שתהיה עליו ביקורת. הרשות עבדה לילות כימים ובאה עם תוכנית. שניים מתוך שלושת החלקים של התוכנית האוצר אימץ, וחלק אחד הוא לא רצה. את החלק שהוא לא רצה כינו שם 'תוכנית גושן'. בסופו של דבר המשבר לא הגיע אלינו, אבל אי-אפשר לנהל את העולם בחוכמה שבדיעבד. כולם יוצאים במסיבות גדולות: לא עשינו כלום, הצלנו את המשק. זה כמו שאתה לא רוצה לקנות ביטוח לרעידת אדמה ובסוף רעידת האדמה לא מגיעה. תמיד קל לחסוך בביטוח. אם לא תהיה אש, כולם חכמים: חסכנו, לא עשינו כלום. אבל אי-אפשר לחגוג על אי-עשייה".

אגב, את היחסים המורכבים בין גושן לאנשי האוצר זוקפים רבים לעובדה שהתקופה הייתה תקופת משבר. אבל נראה כי גם להבדלי טמפרמנט בין האקטיביסט מהאקדמיה לאנשי האוצר הזהירים היה חלק במתיחות. ההבדלים הללו באו לידי ביטוי, למשל, בהתקוטטות על תקנים. "אגף התקציבים, כשמבקשים ממנו תקנים, הוא אוטומטית מתנגד", מסביר גורם ברשות. "זוהר רצה עוד תקנים, ורמי בלינקוב לא רצה לתת. התפיסה של משרד האוצר הייתה שלא שופכים כסף, כי היו אז לחצים מטורפים, וזוהר מאוד לקח ללב את זה שתקפו אותו. צריך לזכור שגם רמי לא איש קל, והוא יכול להיות לפעמים קיצוני. כיוון שרמי הוא איש של רוני, אז גם היחסים בין זוהר לרוני התערערו קצת, אם כי בסוף רוני אישר את התקנים למרות הכל".

לימים, כשבאוצר התעוררה ביקורת נגד מדיניותו של הנגיד סטנלי פישר לרכוש עוד ועוד דולרים כדי לשמור על שער המטבע, אמר גושן למקורבים כי אנשי האוצר נכנסים בפישר רק מפני שהוא היחיד שעושה משהו, בעוד הם עצמם "רק יושבים ולא עושים".

הרשות מתעוררת באיחור

בצד השבחים וההישגים, יש גם הטוענים שהרשות תחת גושן לא תמיד מגיבה בזמן, ולפעמים היא פועלת רק אחרי ש"הסוסים ברחו מהאורווה". למשל במקרה חקירתה של חברת הייעוץ גיזה-זינגר-אבן בנוגע להערכת שווי שנתנה ללגנא של אזורים לפני כמה שנים. "מצד אחד", טוען גורם משפטי, "לא כל אחד היה הולך וחוקר את חברת הייעוץ הכי גדולה. מצד שני, הערכות השווי של גיזה היו על הכוונת של הרשות כבר כמה שנים. זה מכבר הבחינו ברשות שהערכות השווי של החברה לוקות בניפוח. אז למה חיכו עד עכשיו?".

ברשות מסבירים את זה בהרבה עבודת מודיעין, שדורשת מהם להביא לבית המשפט ראיות מוצקות. "זוהר", אומר גורם המקורב לחקירה, "לא מאמין בלבוא לאנשים בשש בבוקר הביתה, לחקור אותם לעיני האישה והילדים והשכנים, ולצאת בכותרות. הוא מעדיף להגיע לחקירה ולבית משפט כשיש לו ראיות מוצקות".

כך גם, באופן מסוים, נאמר לגבי פעילות הרשות ביחס לחברות שפעלו בנדל"ן במזרח אירופה. רק לפני כשנה, אחרי שכבר עשרות חברות ציבוריות התרסקו בעקבות השקעות נדל"ניות במזרח אירופה, נזכר גושן לנסוע לרומניה, מלווה במנהל מחלקת החקירות שלו, ניר בר-און, למפגש מתוקשר עם הקולגה הרומני שלו.

בעניין הזה, שוב ניתן ההסבר החוזר ונשנה: הרשות לא אחראית לפעילות של חברות, אלא רק לכך שיינתן מידע שוטף על פעילותן. "הפגישה עם היו"ר הרומני", אומרים גורמים המקורבים לנושא, "הייתה בתקופה שבה התקיימו כמה חקירות נגד חברות נדל"ן הפועלות ברומניה, והיה צורך להשיג את שיתוף הפעולה של הרשויות שם. לא פשוט להשיג ראיות במדינה זרה, בפרט כשמדובר במדינה כמו רומניה, שבה מתן שוחד הוא דרך של שגרה".

גם הסדר חוב של אפריקה ישראל נתקל בטענות דומות. התחושה הייתה שבכל תקופת המגעים להסדר, הרשות ישבה על הגדר ולא השמיעה את עמדתה, ורק חזרה על המנטרה שאחריותה מסתיימת בגבול הגילוי. בפועל, רק לקראת סוף ההסדר התפכחה הרשות ושלחה שמאים להעריך את נכסי החברה ברוסיה.

ברשות, מצדם, גאים בכך שהערכת השווי שלהם הפחיתה את שווי אפריקה לצורך ההסדר בכמיליארד דולר, ועדיין משוכנעים שלא היה מקום לפעול אחרת בפרשת אפריקה - "הרשות רק מחייבת גילוי, ולא יכולה לדרוש יותר מכך".

בכלל, מעניין לגלות שכל נושא הערכת השווי של אפריקה היה מקרי: במסגרת תוכנית ניהול סיכונים שמפעילה הרשות, עלו על-פי הקריטריונים כמה חברות שנמצאו בסיכון גבוה יותר מאחרות, וגם שמה של אפריקה קפץ. מאחר שכך, הפעילו כלפיה את הכלי של בדיקה שמאית, ואז קרה מה שקרה. "לולא הייתה הרשות מפעילה את תוכנית ניהול הסיכונים שלה", אומרים שם, "לא הייתה נעשית הבדיקה השמאית של הרשות, וברור מי היו מפסידים מכך".

פרשת אפריקה מתקשרת אולי לשם שיצא לגושן בחוגים מסוימים כמי שנמנע מלהיכנס לעימותים עם השוק. אחרים טענו כי הימנעותו מעימות עם השוק מפורשת בצורה שגויה. בעבר אמר גושן ש"לא כל החוכמה נמצאת אצל הרגולטור. גם לרגולטור וגם לשוק ההון יש אינטרס משותף, שהדברים יעבדו, ולכן אנחנו מתייעצים שוב ושוב עם אנשי השוק".

הוא עצמו, אגב, אמר לא פעם, ש"כל מי שרוצה יכול להתקשר אליו". הוא לא חוסם אף אחד מפנייה אליו. לא אחת גם אמר שהכוח שיש לגורמים מסוימים בשוק להפעיל לחצים, או מסעות שכנוע, "הוא לא דבר נעים". יחד עם זאת, בצד האפשרות להתקשר אליו, נוהגים מקורביו לומר, "כולם ידועים שהוא לא מחליט בשיחת טלפון, ושהוא לא ערכאת ערעור על החלטת הצוות המקצועי. הצוות המקצועי החליט - זהו, נגמר".

"אנשים לא מפרשים נכון את זה שהוא לא מתקוטט עם השוק", מסכם גורם ברשות ניירות ערך. "החשיבה שלו היא פשוט עסקית ועניינית. חבל שהוא בא לזמן קצר, כי כשבאים לזמן ארוך יש יותר סבלנות. כשזה לזמן קצר, ההסתכלות נוטה לסיפוקים מיידיים". כשגושן יעזוב בקרוב את תפקידו, נראה עד כמה השוק יחזיר לו הערכה. או שלא.