מסע לניו קלדוניה

אני הולך לספר לכם בשבועות הקרובים על החיים שלי. על איך נראים החיים של טניסאי מקצוען, ועד כמה זה רחוק ממה שאתם יכולים לדמיין.

דו"ח מצב עדכני: אני מדורג באזור ה-280 בעולם. בסוף השבוע שעבר זכיתי באליפות ישראל אחרי שניצחתי בגמר את דודי סלע. זו היתה התחרות האחרונה שהשתתפתי בה לשנת 2010. עברו רק 4 ימים וכבר התחלתי את 2011. התכנון המקורי היה לטוס לשתי תחרויות גדולות באוסטרליה, ואז לשחק את מוקדמות אליפות אוסטרליה הפתוחה. אבל שוב גיליתי כמה החיים בסבב יכולים להיות מתעתעים עבור מי שמדורג איפשהו בשלהי המאייה השלישית.

***

ככה זה התחיל: טסתי אל-על להונג קונג בשלישי בלילה, ומשם טיסת המשך לבריסביין שבאוסטרליה שם אמורה להיות התחרות הראשונה. אמורה. בפועל הגעתי לבריסביין גמור בחמישי בצהריים. זו היתה הפעם הראשונה בקריירה שחיכתה לי הסעה, כי הפעם נסעתי לתחרות גדולה. אמרתי לנהג שייקח אותי למגרשים ולא למלון כי רציתי להספיק להתאמן.

הגעתי לתחרות וראיתי שחור בעיניים. את החשבון שלי עשו כנראה חצי מהטניסאים בסבב: היו שם כל כך הרבה שחקנים עם דירוג הרבה יותר גבוה משלי, מה שאומר שאני לא עומד להיכנס אפילו למוקדמות. יש 28 מקומות במוקדמות, ומי שמדורג יותר גבוה מקבל באופן אוטומטי עדיפות. גם אם אתחנן עד הבוקר על כך שהרגע טסתי 20 שעות מישראל לא יעזור לי כלום. זכרתי שיש צ'לנגר של 75 אלף דולר (כולל אירוח מלא!) בניו קלדוניה, אי ליד אוסטרליה. בהחלטה של רגע אמרתי לנהג שייקח אותי חזרה לשדה, אותו מקום מקולל שרק לפני שעה הייתי מאושר עד דמעות שעזבתי אותו. שוב טלפון לסוכנת הנסיעות שלי 'אני צריך כרטיס לניו קלדוניה'. לאן? 'שוב, לאט, ניו ק-ל-ד-ו-נ-י-ה, לעכשיו!'" שילמתי 400 דולר על כרטיס לטיסה של שעתיים בלבד.

נחתתי ב-2 בבוקר עייף מארבעה ימים של טיסות. למזלי, היו איתי בטיסה עוד שני טניסאים. להם היתה הזמנה למלון, לי לא. המזל שוב שיחק לי: העברתי את הלילה כאורח על הרצפה בחדר שלהם.

צריך להבין שחלק גדול מהשיקולים ששחקנים ברמה שלנו לוקחים קשורים לאיך חוסכים עלויות. לפעמים אלו שיקולים שעולים על העניין המקצועי. דוגמה להחלטה כזאת: יום אחרי "ליל הרצפה" החלטתי להירשם לטורניר הזוגות בניו קלדוניה, לא בגלל שרציתי אלא רק בגלל שכניסה להגרלה הראשית ביחידים או בזוגות תאפשר לי אירוח מלא על חשבון המארגנים. נרשמתי עם שחקן איטלקי 210 בעולם ונכנסנו אחרונים לרשימה. בחשבון פשוט: זה היה שווה לנו חיסכון של 5 לילות מינימום, במלון 5 כוכבים שגובה 150 דולר ללילה.

בשישי בצהריים מצאתי את עצמי מתאמן בפעם הראשונה אחרי חמישה ימים, בחום של 44 מעלות ו-80 אחוז לחות. ציוויליזציה? באי הזה אני מתחבר לאינטרנט במקרה הטוב שעה ביום. על קליטה בסלולרי אין מה לדבר בכלל.

***

הגיע השלב של הטניס. אני מדורג שני במוקדמות. מנצח סיבוב ראשון שחקן מקומי בקלות. סיבוב הבא אני עובר בחור צרפתי, אבל נפצע לקראת סיום המשחק בשריר האחורי של הרגל. הרופא והפיזיוטרפיסט של התחרות פוגשים אותי למחרת ומודיעים לי חד-משמעית 'אתה לא עולה למגרש היום'. אמרתי להם בסדר. אבל לא עשיתי את הדרך הזאת מהארץ עד לחור הזה כדי שמישהו יגיד לי אם אני בריא או לא: עליתי למשחק מול צרפתי, שחקן טופ 100 לשעבר, ונתתי את אחד הניצחונות הגדולים שלי.

בין הטניס לבין הבעיות ברגל, הראש כל הזמן במחשבות הלאה על אליפות אוסטרליה. כשהגעתי לפה הייתי רחוק 20 מקומות מה-Cutt (רף הדירוג לכניסה למוקדמות). Cutt זה פחות או יותר המושג שעל פיו חיים שחקנים ברמה שלי. לא בדקתי את זה סטטיסטית, אבל אף פעם לא היה מישהו שמדורג 280 שלא נכנס למוקדמות אוסטרליה. ודווקא נראה שהשנה זה יכול לקרות. בכל יום אני נכנס לבדוק מה "עושה" הרשימה. כמו מניה בבורסה שלא זזה. נכון לסוף השבוע אני 8 בחוץ, ויש עוד 6 ימים לדד-ליין.

***
התקדמות שלי על המגרש הפכה גם את הסטטוס שלי במלון: משוכר ל"משכיר". אני זוכה בכל יום לעלייה לרגל מטניסאים אחרים ששואלים אותי אם יש לי מקום עבורם בחדר. אני, שישנתי על הרצפה לפני יומיים, משכן עכשיו "אצלי" את ההומלסים החדשים. בסופו של דבר כולנו באותה סירה. הסיפור הזה עולה לכולנו הרבה יותר מדי כסף בשביל שלא נעזור אחד לשני לפחות מחוץ למגרש.

סוף דבר: הודחתי בסיבוב השני ביחידים ובזוגות, ובסך הכל היה חכם מצדי לבוא לניו קלדוניה. אבל השאלה אם המחיר היה שווה את זה? המחיר של הטיסה חזרה הוא 842 דולר!!! מה שאומר שכל הסיבוב הספונטני שלי עלה לי 1,242 דולר. כמעט כמו כל הכרטיס שלי לאוסטרליה, והרבה יותר מהצ'ק שקיבלתי על "ההצלחות" שלי בטורניר. אבל בינינו, מה זה כסף מול החלום לעלות עוד כמה מקומות בדירוג?

* הכותב הוא המחבט מספר 2 של ישראל