לירות כדור בראש של ארה"ב

קרבות עקובים מדם על שטחים, קידוחים ומניפולציות הם לא המצאה של ישראל 2010. הסדרה דאלאס, זאת עם בארות הנפט הטקסאניות במרחביה השופעים של היבשת המובטחת, ששודרה ברשת CBS בשנות ה-80 וזכתה להצלחה יוצאת דופן בארה"ב ובישראל, כבר עשתה זאת.

שתי דמויות מרכזיות כיכבו בסדרה: "האח הטוב" בובי יואינג (פטריק דאפי) ומולו "האח הרע", ג'י אר יואינג, אותו שיחק לארי הגמן. העלילה, כמו בכל אופרות הסבון, עוסקת בעיקר בתככים, מזימות ומאבקי כוח שנובעים מעושרן המופלג של הדמויות הראשיות, ובעיקר מתאוות הבצע של ג'י אר, האח הגדול.

סוף הסדרה היה טראגי. ג'יי אר נורה למוות, והשאיר מאחוריו תעלומה.

התקופה הנוכחית בארץ הזכירה לי את הסדרה - ישראל, המדינה הלא מוצהרת של ארה"ב, היא האח הקטן, שמתמודדת עם תגליות גז תוססות שעשויות להעשיר את קופתה.

נחשוב על ארה"ב כעל ג'יי אר, האח גדול של ישראל.

לג'יי אר לא חסר משאבי גז ונפט והוא אף נוקט במדיניות נוקשה כלפי העוסקים בתחום. במקרה שלנו, ג'יי אר דורש מהאח הקטן שלו, ישראל, להיטיב עם הקודחים, שהם הפועלים שלו, כדי שיתעשר יותר. הסוף טרם הגיע ולא ברור עד כמה ישראל תיכנע לדרישות האח הגדול, עם זאת, הלחץ גובר מיום ליום.

"האח הגדול" מאיים

לאחרונה פורסמה ב"גלובס" כתבה תחת הכותרת "אל תרגיזו את הקונגרס בהמלצות ועדת ששינסקי". בכתבה נכתב כי "הקונגרס האמריקני בהרכבו הנוכחי אוהד את ישראל וממשלתה, אבל שונא מסים ומנגנוני ביורוקרטיה שגובים אותם". חתום על דברים אלו דיוויד ורמסר, מי שהיה יועצו הבכיר של סגן נשיא ארה"ב לשעבר, דיק צ'ייני, לענייני טרור והמזה"ת.

בראיון עימו הזהיר ורמסר את ישראל כי "חברי הקונגרס האמריקאי עלולים להגיב בזעם אם ישתכנעו שחברה מסוימת נפלה קורבן ליחס בלתי הוגן במדינה זרה (על רק דיוני החלטת ועדת ששינסקי)".

איום חד משמעי מהאח הגדול שלנו הוא כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. זאת ועוד, ניסיון עבר מלמד שארה"ב (ג'י אר) לא תוותר ואף תעשה הכל לתועלתה האישית, במצב שבו יש איום ממשי להונה. לכן השאלה המתבקשת היא עד כמה ישראל מסוגלת להילחם בג'י אר החזק והמאיים.

בין הלביא לקידוחים

אם נתבסס על נסיון העבר, נסיק שישראל לא ממש מסוגלת להילחם בארה"ב. בשנות ה-80, בדיוק באותה תקופה שבה דאלאס כיכבה על המסך של כולנו, ישראל שקדה על פיתוח פרויקט הלביא. באוקטובר 1982, החל תהליך פיתוח המטוס בתעשייה האווירית, לאחר בחירת מנוע הלביא מחברת "פראט אנד ויטני" האמריקאית.

הלביא היה אמור להחליף את מטוסי סקייהוק ולשמש כמטוס שיוכל לבצע משימות של תקיפות אוויר-קרקע בטווחים קרובים ובינוניים ולהגן על שמי הארץ.

לאחר כשבע שנים וחצי שנות פיתוח מואץ, בהשתתפות אלפי מהנדסים וטכנאים, באוגוסט 1987, החליטה ממשלתו של יצחק שמיר ברוב של 12 נגד 11, לעצור את הפרויקט. כתוצאה מכך, כ-6,000 מהנדסים וטכנאים פוטרו והמשק נקלע למצוקה.

ההחלטה לבטל את הפרויקט השאפתני התקבלה לאחר שהתברר כי ישראל לא תוכל לממנו. האמריקאים סירבו להמשיך לממן או להסב את כספי הסיוע שהעניק לישראל לפרויקט מגלומני זה. אם להודות, די בצדק. הפרויקט התחרה בייצור האמריקאי ויש מי שטוען שאיים עליו. אז, כמו היום, האמריקאים משכו בחוטים.

המשותף לשני הסיפורים הוא התמיכה האמריקאית והכסף הרב שמסתובב סביב הפרויקטים. ברור שהאמריקנים לא חסים על ישראל. הם בוחנים עלויות מול תועלות ולהם אין בעיה להטיל וטו על התעשייה הישראלית. וארה"ב, "האח הגדול", הוא שרוקם מזימות ואינו רואה ממטר את האחים קטנים שמאיימים על כלכלתו ורצונותיהם.

נכון, בזמנו דובר על משאב ידע והיום מדובר על משאב גז, אז זה היה פיתוח טכנולוגי והיום זה תגליות ענק. העיקרון זהה, ישראל מושפעת מהחלטות הארה"ב, והיא לא תאפשר שבנות בריתה יהוו איום כלכלי.

בעת כתיבת שורות אלה, טרם הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו את כוונותיו בנושא החלטות שישנסקי. סביר להניח שגם אם יחליט לאמץ את המלצות הוועדה, הלחץ האמריקני רק ייגבר, אם חשבתם שישראל יכולה להחליט לבד על היקף המיסוי, טעיתם.

עד שאמריקה לא תחטוף כדור בראש, כפי שקרה לג'י אר, אין סיכוי שישראל תוכל תקבל החלטות לבד. בטח לא כאלו שיאיימו על האח הגדול מעבר לים.

דבי קאופמן היא סוחרת עצמאית בבורסה לני"ע ועשויה להיות בעלת עניין בנכסים המוזכרים במאמריה