ההבדל הדק בין ג'וב לג'ובס

נורא עצוב, העניין הזה עם סטיב ג'ובס. מסתבר שיש דברים שהם חזקים יותר גם מהאיש שנחשב לקוסם הצרכנות האלקטרונית של המילניום, למכשף שדחק את גבולות הטכנולוגיה לקצה, ללהטוטן שהמציא את עצמו מחדש שוב ושוב ושוב ביצירתיות אין קץ. יש דברים שאפילו הוא לא יכול להם. שמכניעים אותו.

הרבה מאמרים ששאלו איך תיראה אפל בלי ג'ובס התפרסמו במדיה השבוע. השאלה הזו עלתה גם בעבר כשג'ובס יצא לחופשות מחלה ממושכות. עד היום הוא חזר מכולן, אבל זו לא ערובה לכך שיחזור גם הפעם. האם אפל האגדית תהיה אותה אפל בלעדיו? אין סוף לספקולציות ולתיאוריות.

בעל-בית כריזמטי ומוכשר שמנווט את הספינה וכל הצוות מתייצב מאחוריו בדום מתוח, הוא ברכה. מצד שני - עד כמה ארגון התלוי באדם אחד יכול להיות חזק באמת? האם ברקשייר, למשל, תמשיך להיות מודל לחיקוי גם בלי וורן? ולא צריך ללכת רחוק: איך היתה נראית איי.די.בי, למשל, בלי נוחי? ואיך היתה נראית קשת בלי אבי? או מקאן בלי אילן? או מדינול ללא קובי?

יש ארגונים שצמחו בגאון גם אחרי פרישת המייסדים המיתולוגיים, ויש כאלה שלא. יש אומרים שהמבחן האמיתי של ארגון שהוא גם מותג חזק, הוא היכולת שלו לשרוד לאורך זמן לאחר מעברי ידיים.

לואי ויטון, למשל, כבר מת מזמן, והחברה נמכרה קדימה ואחורה כמה פעמים, והיום היא בכלל בבעלות חברת אחזקות. אבל בעזרת ניהול נכון והבנה של המטריה, התיקים של לואי הם עדיין התיקים הידועים ביותר בעולם. ובאותו האופן - מי בכלל יודע או זוכר מי המציא את קוקה-קולה לפני יותר מ-100 שנה?

ישנם גופים שהשרביט מועבר בהם שוב ושוב, והם מצליחים להמשיך להוביל דרך במשך דורות. וישנם כאלה שברגע שהיזם ובעל החזון הולך, מתחילים להתפורר, עד שנעלמים.

האם זה טוב לארגון להיות מזוהה כל-כך עם אדם אחד? מוכשר ככל שיהיה, אפילו סטיב ג'ובס שכזה, זה יכול להוות סיכון. כמו עסק שמתבסס על לקוח אחד גדול, ולוקח סיכון שאם יום אחד הלקוח הולך - הכול מתרסק.

רמת החדשנות שהפגינה אפל בעשור האחרון לא משתווה לאף ארגון אחר. כמעט כל מוצר שהשיקה הגדיר את כללי המשחק מחדש, סחף את צרכני העולם ויצר שוק שלא היה קיים קודם לכן. דרוש אדם יצירתי, עם מנוע טורבו ובלי סוף תעוזה כדי לייצר מצב כזה. האם יש עוד סטיב ג'ובס שם בחוץ?

הספקולציות אם אפל תפרח או לא אחרי סטיב ג'ובס מסקרנות, אבל רק המציאות תיתן להן פתרון. אולי דווקא עדיף שאנחנו, בינתיים, נשאל את עצמנו שאלה אחרת לגבי סטיב ג'ובס, שהיא הרבה יותר רלבנטית לכל אחד מאיתנו.

זה נכון שסטיב ג'ובס יש רק אחד, אבל אנשים מוכשרים ובעלי יכולות יש לא מעט. הבעיה היא שלעומתם, יש גם כאלה שמה שמעניין אותם הוא הכיסא, או הטייטל, והעשייה הרבה פחות. הם היו נורא שמחים להיות כמו סטיב ג'ובס, היו מתים להתהדר בהילה המאגית שלו, אבל לא ממש בא להם לעבוד קשה בשביל זה. אז במקום לשאוף להיות כמו ג'ובס, הם בוחרים להוריד את הסמ"ך, ומתמקדים בלהשיג את הג'וב.

אפשר למצוא אותם בהרבה מקומות. הם יכולים להיות ראשי ארגונים מנומנמים, כאלה שמשתרכים מאחור, לא ממש יוזמים שום חידוש, בעיקר עסוקים בלהגיב למתחרים ואינם מגדירים שום דבר מחדש, ודאי שלא את עצמם. הרבה פעמים אפשר גם למצוא אותם בתחום הפוליטי - שם הם מסתובבים בהמוניהם. אנשים שמתבסמים מהמעמד ומהכבוד, ולא ממש חושבים שצריך גם להזיע בשביל זה, או לעשות משהו רדיקלי כמו לשרת את הציבור, נניח.

דוגמה מצוינת נתן לנו אהוד ברק השבוע: אחרי שקיבל את מושכות מפלגת העבודה, מה עשה ממנה? האם הנהיג אותה בגאון? האם ידע לנהל צוות? האם ידע להגדיר לה יעדים חדשים ולכבוש אותם? האם יצר עבור הזירה כולה כללים שלא היו קיימים קודם לכן? או שבמקום להיות כמו סטיב ג'ובס, הלך בעיקר על הג'וב?

ומה לגבי נתניהו? האם הוא מתגלה כמנהיג, כנועז, כלוקח את הספינה קדימה, או שהוא עסוק בעיקר בשימור הג'וב?

לא כולם יכולים להיות כמו סטיב ג'ובס, אבל כל מי שעומד בראש ארגון גדול, ובוודאי כל מי שעומד בראש מדינה, כדאי שיחשוב מה הוא קיבל לידיו, ואיזה שרביט יעביר לבא אחריו.

האם שיפר? האם יזם? האם בנה ערכים? האם שינה חיים של אנשים? האם תרם? האם עשה דברים בלתי נשכחים? כי אם לא, אולי כדאי לו לחשוב שנית. אולי לא מתאים שישב על כסאו ו"יבזבז" מקום טוב על עשייה בינונית.

מי שאנשים רבים תלויים בו, ואינו יודע לאן הוא הולך, ייתכן שהוא נמצא במקום שאינו נכון לו. זה אולי לא נעים, ובכל זאת - עדיף להודות בזה. לא כל אחד יכול להיות סטיב ג'ובס, וזה בסדר. אבל כל אחד יכול לשנות את הראייה השטחית שלפיה כל מה שמעניין אותו הוא הג'וב.