מחיר החופש מדומה

השבוע היה פיגוע גדול בשדה התעופה במוסקבה. זוכרים? כן, זה קרה בסך-הכול לפני יומיים. 35 הרוגים, 120 פצועים, פיגוע בסדר גודל קטלני למדי. כל כלי התקשורת בעולם דיווחו על הפיגוע הזה, רובם דקות ספורות לאחר שקרה.

אבל מה קרה בתוך גבולות רוסיה? היה עיכוב של למעלה מ-3 שעות עד שערוצי הטלוויזיה הרוסיים דיווחו על הפיגוע, וגם כשכבר דיווחו, יצאו ידי חובה. דיווחו, וצ'יק-צ'ק חזרו לתוכניות הבישול והבידור. אתם יכולים בכלל לדמיין משהו כזה קורה אצלנו?

מומחים ויודעי דבר מערוץ 9 הישראלי, שאין לו כמובן שום קשר לעניין פרט להיכרות טובה עם אמצעי התקשורת ברוסיה, הסבירו כי כל מידע מסוג כזה צריך לעבור שם צנזורה, והכול נבדק על-ידי גורמים רשמיים לפני שזה יוצא לאוויר. ככה זה כשהתקשורת מגויסת לצורכי המדינה והממשל.

תגידו שזה מגוחך, ותהיה בכך מידה לא מבוטלת של צדק. הרי לשום רוסי אין בעיה לזפזפ ל-CNN ולראות את אותו הדיווח שכלי התקשורת המקומיים מתעכבים לפרסם, לא? המידע בכל מקרה מגיע לציבור, בין אם דרך ערוצי טלוויזיה בינלאומיים ובין אם באינטרנט.

ובכל זאת, יש לזה השפעה. כי כשהתקשורת המקומית ממעיטה לעסוק בפיגוע גדול, היא לא מלבה את האש סביבו. היא לא מגדילה את הסיפור, אלא נותנת לו לגווע מוות טבעי די מהיר.

אם היא לא מתעסקת בזה ומספקת עוד זוויות לסיפור, יש סיכוי טוב שגם כלי התקשורת האחרים יירדו מזה מהר יותר, מהסיבה הפשוטה שלתקשורת הבינלאומית יש עוד הרבה עניינים על הראש חוץ משדה התעופה במוסקבה.

אז מה יוצא מזה? הסיפור דועך מהר יותר והטרור מפסיד, כי שככל שפיגוע טרור תופס יותר כותרות מפחידות - כך הוא מצליח יותר, נכון? ככל שהפחד מועצם על-ידי הדרמה התקשורתית, כך הטרוריסטים נהנים יותר, ואילו הקורבנות התמימים מפסידים. הם מפסידים בעבור קדושת חופש המידע וחופש הביטוי, כמובן, אבל הם עדיין מפסידים.

אני חלילה לא מטיפה פה לטרנדים פוסט-קומוניסטים ותקשורת שהיא שופר של הממשל, ובכל זאת מרשה לעצמי לעצור לרגע ולתהות בקול רם: האם אנחנו, כאזרחים, מרוויחים מההתעצמות המטורפת של חופש המידע וקצב הזרימה שלו בעולם שלנו, או שאולי דווקא לא?

אחרי אירועי וויקיליקס שנחשפנו אליהם בשנה האחרונה, לא כל-כך פשוט לענות על השאלה הזאת.

מצד אחד, נורא קל לשלוף את סיסמאות הדמוקרטיה המוכרות ולהצהיר שהגבולות נפרצים, זכותנו לדעת, ואין כמו החופש. התרגלנו להלל את כאוס המידע שמשתולל סביבנו בלי להתעכב יותר מדי על הבעיות שהוא מחביא בתוכו.

תכל'ס, התעצמות הדליפות של וויקיליקס, למשל, החלישה את המדינות החופשיות וחיזקה את המדינות הטוטליטריות, שזכו בהמון מידע יקר בחינם.

אז האם הרווחנו מזה כאזרחים, או שמא רק נדמה לנו שהרווחנו? האם בעוד אנחנו מתפלשים להנאתנו בסיסמאות מן העבר, בעצם בלי משים הגדלנו את האיום על החופש העתידי שלנו?

בעולם המטורף החדש שבו אנחנו חיים, עולם שבו המלחמה של העולם החופשי היא לא נגד מדינות אלא נגד טרור חמקמק שמחבר בין מדינות ומנצל לרעה את הפריצות של העולם החופשי, כשבמקביל דוהרת ההתפתחות האנרכיסטית של חופש המידע, אני בכל זאת מתמהמהת רגע לפני ההצהרה החד-משמעית שמדובר בדבר טוב, נקודה.

זה מזכיר לי אוברדוז שחווינו כאזרחים דווקא מתחום אחר: הצרכנות. עד לפני 20 שנה אופי הצריכה שלנו התבסס על מוצרים הרבה יותר בסיסיים. בגדול, הסתפקנו במועט, ואפילו לא ידענו שאנחנו כאלה. לא קנינו 8 זוגות נעליים בשנה אלא שניים - אחד בקיץ ואחד בחורף. לא פוצצנו את המקרר שלנו באינסוף מוצרי חלב שמשליכים חצי מהם לפח כשפג התוקף, לא שדרגנו סלולריים כל רבע שעה, ולא עמדנו בתור ל-iPad 3G.

ברמה הפילוסופית אפשר לתהות אם זה גרם לנו להיות מאושרים יותר או פחות, אבל אפשר גם להסתכל על המשבר הכלכלי הקולוסאלי שפקד אותנו לפני שנתיים, ולהבין שצרכנות היתר הביאה אותנו לנפילה שהעולם עדיין מתקשה לצאת ממנה. ואם להאמין לדברי רוביני שפורסמו השבוע, אז המשבר הזה עוד צפוי לחזור אלינו תיכף אחרי הסיבוב.

האם חזרנו קצת מהר מדי לאורח החיים הקודם שלנו במקום ללמוד את השיעור, שלפעמים (סליחה על הקלישאה) "לס-איז-מור"?

קצת כמו צרכנות היתר, ייתכן שגם בנושא של חופש המידע יש קו שכשעוברים אותו, ההשפעה היא כבר יותר רעה מאשר טובה. גם הדלפת המסמכים הישראלים-פלסטיניים באל-ג'זירה השבוע היא לא סיפור נקי - הוא משרת מישהו, משמש כאמצעי סחיטה ומחליש את יכולת השליטה של ה"טובים".

במהלך השנים, למדו דווקא אלה שמתנגדים לחופש לנצל את תמימות העולם המערבי. לכן, העולם המערבי צריך להביט בעצמו מדי פעם, ולא רק לדקלם מנטרות ישנות שאולי הפסיקו להיות אבסולוטיות כפי שהיו בעולם של המאה ה-20.

אחרת, איך נדע אם לא הגזמנו? איך נדע אם לא עברנו איזה גבול? ויותר גרוע: איך נדע שלא להיצמד לעקרונות שכבר מזמן דורשים עדכון, ואנחנו ממהרים להתאבד עליהם בלי לחשוב פעמיים?

בואו לא נשכח שאם נמהר כל-כך להתאבד - בסוף הרעים ינצחו.