את המסגרת התוחמת את "גן הדובדבנים" של צ'כוב ניתן לתאר במונחים שלא יהיו זרים לקוראי עמודי שוק ההון והנדל"ן של "גלובס".
בעלת אחוזה (להלן הטייקונית) עומדת על סף פשיטת רגל ונאלצת למכור את האחוזה החולשת על גן דובדבנים יפיפייה ונוסטלגי (להלן הנכס). בן למשפחת איכרים פשוטה שהפך לאיש עסקים שאפתן (להלן היזם), מציע לה תוכנית הבראה אשר תשמור בידה את האחוזה ואת שטחה, אבל תעקור את עצי הדובדבן לטובת הקמת פרויקט של בתי קיט (להלן הנכסים המניבים), שיאפשרו התמודדות עם הר החובות שצברה (להלן חדלות הפירעון).
הטייקונית מסרבת להיפרד מהדובדבנים ובצר לה נאלצת לצפות בנושה שלה (תמיד זה הבנק) מעמיד את האחוזה למכירה פומבית על מנת להיפרע מן החוב.
היזם, שתוכנית ההבראה שלו לא התקבלה קודם לכן על-ידי הטייקונית, רוכש את הנכס ומוציא את תוכניתו המקורית אל הפועל תוך שהוא מגרש את בת האצולה משטחה.
עצם התיאור הזה למחזה שנכתב בראשית המאה שעברה מעיד על החזון שבו. נימוקים אחרים ומשכנעים אף יותר לנצחיות המחזה המפואר הזה, מגיעים על דרך הסימבוליות של הדמויות המתארות את הסדר העולמי המשתנה - מונרכיות דועכות שמפנות את מקומן, שצ'כוב הפליא ללכוד בערוב ימיו (המחזה, שהיה האחרון שלו, נכתב בראשית המאה העשרים, שנים ספורות לפני המהפכה האדומה).
עד כמה רלבנטי? די להביט בשכנות המתמרדות שלנו מדרום מערב כדי להיווכח שגם יותר ממאה שנה לאחר שנעקר גן הדובדבנים לראשונה, אוטוקרטיות דינן להתפנות מעל דפי ההיסטוריה.
קומדיה או טרגדיה?
צ'כוב ביקש להתייחס אל המחזה באירוניה וכינה אותו קומדיה בארבע מערכות, למורת רוחו של סטניסלבסקי, שהיה מי שהעלה את המחזה לראשונה במוסקבה והתייחס אליו כאל טרגדיה סוחטת דמעות.
במידה רבה, ההיסטוריה הוכיחה ששיניהם צדקו, וגם הבימוי של מיכאל גורביץ' מציג את הטרגדיה והקומדיה חבוקות זו בזו, אם כי הנטייה היא להמיית ליבו של המחזאי. גורביץ', בבימוי נטול הפתעות, מדגיש את הפארסה בדמויות המשנה הרבות, שכרגיל אצל צ'כוב גורמות לבמה להיראות כמו רכבת פרברים ריאליסטית שלא נוסעת לשום מקום.
רק צ'כוב יכול לכתוב דמות פנטסטית כמו מנהל החשבונות המפוזר יפיחודוב (ניר רון) שעדיין לא החליט "אם לחיות או למות" אז הוא "מסתובב עם אקדח כל הזמן"; כמו המשרת יאשה (לירון ברנס) שמאוהב בעצמו בעוצמות שהבמה מתקשה להכיל; או כמו בן האצולה גאייב (ארז שפריר), שאינו מסוגל אפילו להתלבש ללא עזרתו של המשרת פירס (אבי פניני).
ועדיין, לב הסיפור הוא דרמת האדונים: מאבק הירושה הגיאופוליטי שמקבל ביטוי בשני הצירים המרכזיים שמניעים את העלילה, ושבמרכזו בת האצולה הדועכת רנייבסקייה (לאורה ריבלין). פעם אחת היא ניצבת מול איש העסקים לופכין (יוסי עיני), בן מעמד הביניים המתהווה. ציר שמגיע אל שיאו בסצנת המשתה שבה שיכור, עיני, מתעלה לגבהים ומצליח לגעת: "אני קניתי את האחוזה שבה האבא והסבא שלי היו עבדים".
פעם שנייה היא ניצבת מול הסטודנט טרופימוב (ויטלי פרידלנד), שכסף לא משחק אצלו תפקיד. "אולי יש לך כל התשובות כי אתה צעיר ולא הספקת לחיות את השאלות", היא אומרת לו ומעניקה הרבה מקום למחשבה, לנוכח מה שהפך האידיאל הקומוניסטי להיות ברבות השנים.
ריבלין מציגה רנייבסקייה מרובדת, עמוקה, מתפתחת ומרתקת למדי. עיני ופרידלנד, משלימים אותה היטב וביחד עם הקאסט הרחב מייצרים מחזה קלאסי ראוי. אפשר בעיקר להלין על כך שההצגה, שנמשכת כשעתיים, לא נעזרת בהפסקה בין המערכה השנייה לשלישית, שהייתה לבטח עוזרת לקהל להישאר חד ונינוח גם במערכה הרביעית, שבה נופל הפור על העולם הישנוני.
"גן הדובדבנים", מאת: אנטון צ'כוב, תרגום: רבקה משולח, בימוי: מיכאל גורביץ', תיאטרון החאן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
