ד"ר רבינוביץ', הפסיכיאטר של המנהלים החזקים בישראל: "אל תקנאו בהם, הם מונעים מחסכים; הם היו לא מקובלים כילדים או עם דימוי עצמי ומיני נמוך"

"הציבור קורא אצלכם בעיתון על השמנה והסולתה העסקית-כלכלית, רואה את השכר, את הכוח של המרקם החברתי. הם מודלים לחיקוי. ואני אומר: אתם, שמעריצים את האנשים האלה, ראו הוזהרתם", מתריע הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ'.

רבינוביץ', שהצליח לבצר אחיזה עמוקה אצל מטופלים מצמרת המגזר העסקי, מנהל את המרכז הפסיכיאטרי הפרטי הגדול בארץ מבחינת היקף המטופלים. הוא לוקח 600 שקל לשעת טיפול, אבל גורף עוד הרבה כספים מעבודות מחקר שהוא עורך עבור חברות תרופות עולמיות, ומהובלת חמש תוכניות טלוויזיה ורדיו.

"אני אומר לאנשים שקוראים בשקיקה ושואפים להיות כמו המצליחנים האלה: אתם רוצים להגיע לשם? תדעו שזו מלכודת דבש. ההצלחה כרוכה בהרבה מאוד סבל. איכות החיים יכולה להיות מאוד ירודה. ככל שאתה מגיע גבוה יותר - איכות החיים שלך יורדת, כי הפתולוגיות הולכות וגדלות. אלה שנמצאים בעיצומם של הקשיים חושבים שאם יעלו עוד יותר למעלה - הכול ייראה אחרת. זו טעות".

- איכות החיים למעשה מוקרבת על מזבח הזנת האגו.

"האמת היא שאין להם יכולת בחירה. הדרייברים שלהם נובעים מחסכים. חלק הרגישו פחות מקובלים בילדות, פחות אהובים אצל ההורים, גדלו בבית נוקשה, היו בעלי מראה בעייתי, דימוי עצמי, גופני ומיני נמוך - ולכן ההצלחה בשבילם היא הישרדות. וזה מה שאנשים לא מבינים. בחוויה שלהם, אם הם לא יצליחו הם נידונים לכליה. מגיל צעיר מאוד אתה יכול לזהות את הדרייברים האינסופיים אצלם, ואת השאיפה להגיע הכי רחוק".

- מנהלים חזקים מונעים מכוח הפתולוגיה שלהם?

"בוודאי. הם נידונים לכך שבסוף אף פעם אין להם שקט ושלווה. הם טוטאליים. יש להם כל הזמן תחושה שברגע שיגיעו למעמד מסוים יהיה להם שקט, אבל זה לא קורה. השקט לא מגיע אף פעם. להיפך - ככל שמצליחים יותר, הצורך בהישגיות הולך וגדל.

"אתה מגלה שהגולם קם על יוצרו. מה שגרם לאדם כל השנים להצליח - משתלט עליו. הוא לא מפסיק לעבוד במשך רוב שעות היממה. גם כשהוא יוצא לאירועים, הם מבחינתו הם עבודה. הוא ילך לפילהרמונית, כי הוא צריך לפגוש מישהו בהפסקה, ובמשך כל הקונצרט הוא יהיה עסוק במשפט שהוא צריך להגיד. זה פתולוגי".

 אילן רבינוביץ / צלם: רמי זרנגר

נרקיסיזם? כבר לא פתולוגיה

- בתנ"ך של הפסיכולוגיה, ה-DSM, הפרעת אישיות נרקיסיסטית עומדת להיפלט מרשימת הפתולוגיות.

"עומד להיות שינוי דרמטי בהגדרת הנורמליות, כי נרקיסיסטיות כבר לא תהיה הפרעה. זו כבר הנורמה. הולך להיות שינוי בתפיסה של הפרעות אישיות. הרשימה מאוד תצטצמם.

"אותם היתרונות שהביאו את המצליחן לאן שהוא הגיע, הם גם החסרונות שהופכים מלכודת שקשה לצאת ממנה. אצל מצליחנים רואים הרבה פתולוגיות: הפרעות שינה קשות - הם ישנים 3-4 שעות בלילה, מקיצים בלילה, ואז נגמר להם הלילה, הם קמים בארבע-חמש לפנות בוקר; הם סובלים מתנודות קשות במצבי הרוח עם כניסות לדיכאון קליני מאז'ורי, מצב רוח ירוד, חוסר עניין והנאה, תחושת ריקנות ושעמום וסתמיות ופגיעות, ורגישות חסרת פרופורציות לאירוע שקרה; הראש שלהם עובד בלי הפסקה, אין להם שקט ושלווה. הם לא באמת נהנים ממה שיש להם; יש להם התקפי חרדה, שבאים לידי ביטוי בלחץ בחזה, דפיקות לב חזקות. אצל חלקם זו חרדה ספציפית כמו פחד ממעליות, מקהל, מהפרעה טורדנית כפייתית, מהפרעות שינה".

- איפה המצוקה העיקרית של מנהלים בכירים?

"הרבה מהם אומרים: 'אני מקנא בנהג שלי, באנשים ברחוב שמחייכים ושמחים, באנשים השלווים שאינם נמצאים ברמות הלחץ שלי'. הלחץ והאינטנסיביות לא פוסקים. כמה שהם שתלטנים - למנהלים האלה אין שליטה על החיים שלהם עצמם. הם לא מסוגלים להוריד הילוך".

כוכב אירועים

רבינוביץ', 43, מתגורר בוילה ברמת גן עם משפחתו - אשתו יונית, דנה (17) והתאומים יותם וקרן (15). הוא לא רק מטפל בבכירי המשק, הוא גם מסתופף בחברתם. "לפני עשר שנים, כשהייתי אומר שאני פסיכיאטר, אנשים היו זזים באי נוחות. כשהיינו באים בחברה אשתי הייתה אומרת לי: 'אל תגיד שאתה פסיכיאטר, כי חושבים שאתה עוסק בחולי נפש'.

"היום, כשאני מגיע לאירוע חברתי, אין לי שקט, כי כל אחד בא לספר לי על הבעיות שלו. על זה שהוא לא ישן בלילה, שיש לו הפרעת קשב, שיש לו חרדת קהל שמעכבת אותו בעבודה, שהתפקוד שלו ירד דרמטית מאז שהבן התגייס, או שהוא לא מתפקד מינית כמו פעם, וגם על שפיכה מוקדמת, שהיא תופעה חזקה בקרב מנהלים צעירים".

- אם כל זה קורה בנסיבות חברתיות, מה ניתן ללמוד מכך על השינוי התרבותי החד שאנחנו חווים?

"אני מופתע מהשינוי הדרמטי המואץ בתרבות. בזמנו, כשבחרתי בפסיכיאטריה, אמרו לי: 'פסיכיאטריה זה ללוזרים'. היום זה נבחר כאחד מעשרת המקצועות המבוקשים בארץ. קודם כל זה מעיד על האמריקניזציה בישראל. הופתעתי מהנתונים שעולים בכנסים בניו יורק על אחוז האנשים המטופלים פסיכיאטרית - זה כמעט מיינסטרים. מי שלא מטופל שם - זה רק בגלל שהוא לא יכול להרשות לעצמו כלכלית. למנהלים בכירים שם יש ליווי פסיכיאטרי צמוד. ישנה הבנה שככל שאתה עולה בהיררכיה הניהולית, הלחצים הופכים בלתי נמנעים ואתה צריך טיפול כולל".

- ישנו חסם אובייקטיבי: מנהלים שחייהם ממילא דחוסים ולחוצים, לא ששים להציף תכנים לא מודעים בטיפול.

"מנהל בכיר שמציג פסאדה של סופרמן, של מי שתמיד בשליטה, עצם זה שיש לו חדר טיפול שבו הוא יכול להיות לזמן מה בנאדם שמפחד - זו כבר הקלה. יש להם פחד גדול מכם, התקשורת, ממה שאתם כותבים עליהם. בנוסף, כשהם רואים מנהלים שחרב עליהם עולמם, כמו גבי רביד או רועי ורמוס ואחרים - הם משליכים על עצמם. הם חיים בתחושה שהמצב הנוכחי שלהם ארעי.

"החברה בישראל הפכה למאוד הישגית, קפיטליסטית, מצליחנית, שאפתנית. מה שבונה את המשק זו התחרותיות. את רואה כמה מיליונרים יש בישראל, כמה מתעשרים חדשים קמו פה. הדרישה להישגיות מתחילה בגיל צעיר. כל זה גורם בסופו של דבר לעלייה במפלס הלחץ, וכתוצאה מזה מביא לעלייה בשכיחות של חרדה ודיכאון. זו הסיבה שבעיות פסיכיאטריות הן כבר לא נחלת בודדים, אלא נחלת הציבור הרחב".

 אילן רבינוביץ / צלם: רמי זרנגר

"ככל שמצליחים - רמת החרדה עולה"

- מדוע מתרבות הפתולוגיות?

"ככל שמצליחים, רמת החרדה הולכת ועולה. אני רואה את זה כל הזמן. יש לי מטופלים מצליחנים שהיו אצלי לפני שנים, והיום הם מגה מצליחנים - העוצמות של הפתולוגיה החרדתית עלו בכמה דרגות. כשאני בודק איתם את זה הם אומרים: 'בטח, מה אתה משווה את עומק העסקאות והסיכונים שאני נתון בהם היום. פעם נתתי משכורת ל-500 איש, והיום ל-10,000 איש. כל יום כותבים עליי בעיתון, והקולגות והברנז'ה רואים אותי".

- מה עושים להם הדירוגים בעיתונות?

"התמוטטות עצבים. הם מעסיקים סוללה של אנשי יח"צ ומומחים למשברים, שתפקידם לאפשר שליטה בפרסומים עליהם. הם רוצים שליטה במה יפורסם, מתי ובאיזו נימה. מה שבולט הוא שחשוב להם לא רק איפה הם נמצאים בדירוג, אלא באיזה מקום נמצאים האנשים שהם קנה המידה להשוואה מבחינתם. כמו שאני מטפל בבכירי עולם העסקים, אני מטפל באושיות טלוויזיה. לפי נתוני הרייטינג אני יודע אם יהיה סשן דרמטי בפגישה הבאה, אם קולגה עבר אותו ברשימה".

- אי אפשר לזלזל במשקל של הקנאה במשוואה. זה דרייבר שדוחף קדימה.

"קנאה היא דבר נורמלי. היה לי מטופל שלמד עם גיל שוויד בכיתה, ובמשך סשנים שלמים גיל שוויד היה במוקד הטיפול שלו. הוא היה אומר: 'אני לא פחות מוכשר ומוצלח ממנו. איך לא הצלחתי ככה'. יש envy, שזו קנאה רעה (הלוואי שהוא יידפק וייפול'), ויש jealousy, שהיא קנאה טובה ('ננסה לחקות אותו בחריצות, במעוף, באנשים שהוא מתייעץ איתם'). כשאנשים נגועים בקנאה תחרותית, הם מוכנים לאבד עין ובלבד שהיריב יאבד שתי עיניים".

- איפה אתה נכנס לתמונה?

"אמפתיה זה דבר בסיסי בטיפול. היכולת להיכנס לראש של מטופל ולהראות לו איך הוא הרגיש. אסור להגיד לו: 'יש לך מאות מיליונים, אז איך אתה מדבר בכזה פאתוס על דירוג כזה או אחר בעיתון או על יריב עסקי'. חשוב להראות לו שזה לגיטימי איך שהוא מרגיש. כי אחת הבעיות שלהם זה שהם מרגישים מאוד בודדים".

- למרות שעל פניו הם עטופים בהרבה אנשים.

"זו מילת המפתח. כלפי חוץ הם צריכים להראות שהם אסרטיביים, אגרסיביים, כוחניים, בעלי פאסון, ושהם יודעים מה הם עושים. הם הופכים להיות שבויים בדימוי של עצמם. ברגע שהוא מרגיש שאני מבין למה הוא במצוקה, ושזה לגיטימי להרגיש איך שהוא מרגיש, נוצרת ברית טיפולית".

ד"ר רבינוביץ' אומר: "יש דברים אובייקטיביים שהפכו אותי להיות מטפל מצליח. אם אחי לא היה נהרג והילדים שלי לא היו אוטיסטים - לא הייתי מגיע לכזו רמת רגישות ואמפתיה כמו זו שאני מביא לטיפול. אנשים טועים לחשוב שאם האדם הוא מגה עשיר, הבעיות שלו אחרות. זה לא נכון".

- האמירה שלך מייאשת. אתה אומר בעצם: כל אדם מצליח מועד להפרעות. אין לו מנוס מגורל כזה.

"מה שגרם לו להצליח מלכתחילה, יגרום לקרקע תחתיו להיות רעועה. ככל שהוא יצליח יותר - כך הקרח יהיה דק יותר. העוצמות שאני חווה מהאנשים האלה בחדר הטיפול אינן שונות מהעוצמות שאני חש בהתמודדות עם הילדים שלי. לי יש שני ילדים שתמיד יהיו סיעודיים, הם לעולם לא יתחתנו, ופה יושב איש עסקים שצריך להחליט אם להשקיע בדולר או ביין. כי זה המחיר של ההצלחה. אין לו הרבה אפשרויות. ההצלחה עבורו היא לא מותרות, היא הישרדות כל הזמן. הוא כל היום במלחמה ובמאבק שמושקעות בהם אנרגיות אינסופיות".

- אם האנרגיות שלו נאכלות כל הזמן, איך הוא לא קורס?

"ברגע שהמטופל מבין שהמלחמה הזו לא תיגמר לעולם ושהוא לא רוצה להיות מישהו אחר, המנעד שמביא אותו לעומקים מביא אותו גם לשיאים שאחרים לא יכולים לחוות. הוא לומד להפסיק לשקר לעצמו: זה לא נגמר לעולם. הברכה והקללה בו זמנית. אתה נולד עם סט תכונות מסוים, שיוביל אותך לאופציה להיות מצליחן. אם אתה מתעל נכון את התכונות - תהיה בר מזל לכאורה, אבל אז תפתח תיבת פנדורה.

"הכי מסכנים ואומללים הם אלה שקיבלו את סט התכונות הזה ולא הצליחו. הם אלה שיקראו בשקיקה בעיתון שלך את עלילות האנשים שהצליחו וכל הזמן יגידו לעצמם: 'זה מי שהייתי צריך להיות'. שאר האנשים לא באמת יבינו מה עובר עליהם ולא יקלטו את המצוקה האותנטית. מבחינתם: 'תן לי מיליון דולר בבנק ואני מסודר'".

- ולשיטתך, המשוואה הזו מופרכת לחלוטין.

"נכון. כי אז רק מתחילות הבעיות".

אין כוח למין

- הליבידו של משיגנים מתועל בעיקר לעבודה. האם זה משחק סכום אפס, כלומר - בא על חשבון הזוגיות?

"מזהים אצלם שני קצוות: או שהם א-מיניים, שהמיניות שלהם שואפת לאפס, או שהמיניות ברמה גבוהה חריגה. הם יכולים במשך חודשים ארוכים לא לקיים יחסי מין, כי הם אומרים שזה לטורח בשבילם להיכנס לפרויקט הזה: 'אני מגיע אחרי 12 שעות עבודה, עכשיו להתחיל סשן מיני, אין לי כוח'. זה הופך להיות רוטינה של שגרה של אי קיום יחסי מין עם בת הזוג".

- וזה הפיך?

"כשיש יובש מיני מאוד קשה להחיות את זה אחרי תשעה חודשים. לצד זה מתקיימת הקיצוניות השנייה - לאנשים שמצליחים בקריירה יש אנרגיה מינית מאוד גבוהה, ואז יהיה להם צורך כל הזמן בגירויים, ריגושים, חידושים וכיבושים וגם תחרותיות מינית. יש להם צורך כל הזמן בסקס, להחליף בנות זוג. ככל שיצליחו בתחום הזה, היצר המיני שלהם יהיה יותר חזק. במקרה הטוב עם בת הזוג שלהם - אבל אז גם הדרישות שלהם ממנה יהיו גבוהות. במקרה הפחות טוב, זה יהיה מחוץ לקשר. יש להם חיבה למערכות מיניות סאדו-מאזו. בגלל שיש להם שליטה גבוהה בחיי העבודה, הם יאהבו שבאקט המיני מישהו אחר שולט בהם".

- הם מועדים להסתבכויות?

"כל הזמן".

הרוחניות באה לפצות על הבדידות

איך אתה מתייחס למגמה ההולכת ומתחזקת בקרב יותר ויותר בכירים במשק לפנות למיסטיקה: לרבנים, למתקשרים, לידעונים? חלקם מקבלים מסרים מלמעלה.

"האנשים בראש הפירמידה נתונים ללחץ מאוד גדול, הם מרגישים בדידות קשה בצמרת, ולכן הם חייבים להשתמש במנגנוני תמיכה. חלקם יפנו לדמויות רוחניות כמו הרנטגן ואחרים, שגורמים להם להרגיש יותר ביטחון במהלכים עסקיים כבדים".

- גם אם זה לא רציונלי.

"המנהלים האלה יושבים אצלי, ואני כאיש רציונלי שאלתי את עצמי בהתחלה איך זה יכול להיות שאיש כל כך כריזמטי מספר לי איך הוא הולך לאושיה רבנית או למנבאה. היום זה מסתדר לי. זה חלק מהצורך שלהם בשליטה, לדעת מה ילד יום, מה יהיה העתיד. קשה להם עם חוסר ודאות. דבר שני - אנשי עסקים שכל היום חייבים להיות בשליטה מרגישים ליד אותם רבנים קצת כמו בטיפול. הם מרשים לעצמם להיות כמו ילדים שזקוקים לאישור, למילה טובה, לחיזוק".

- אפילו אתה נותן לזה גושפנקה של נורמליות, למרות שעל פי ההגדרות הפסיכיאטריות שמיעת קולות היא תסמין פסיכוטי.

"כשבא איש עסקים ומדבר על תקשורים, זה לכאורה סימפטום פסיכוטי שבו המציאות והדמיון מתערבבים, זה בא לידי ביטוי במחשבות שווא והלוצינציות. אבל כשאתה בודק אותם - אפשר לומר בוודאות שהם לא פסיכוטים. כחלק מהבדידות שלהם והצורך לעמוד בהחלטות קשות, הם מפתחים לעצמם מנגנונים ייחודיים שמסייעים להם בקבלת החלטות, כמו תקשור. הם יוצרים לעצמם סימנים - סוג של הפרעה טורדנית כפייתית. הם קובעים לעצמם סימן ואם הוא מתקיים - הם צריכים לעשות את העסקה. כל האמצעים האלה - רבנים, מתקשרים, קואוצ'רים - זה סוג של טיפול שלפעמים קל יותר לבנאדם ללכת אליו מאשר לפסיכיאטר".