ההמון המצרי שגודש ביממה האחרונה, יותר מבכל יום אחר, את רחובות קהיר ומכלה את זעמו בכל מה שנקרה בדרכו, כולל בכלי התקשורת, הצליח להפתיע רבים: מה שהסתמן כמהפכה המנומסת, המאופקת ואולי אפילו המחויכת ביותר שניתן לתאר הפך בתוך דקות מעטות למאבק אלים - עדות נוספת לסיר הלחץ הדחוס של המזרח התיכון.
אבל בתוך ים הדיווחים על היריות, האבנים והגמלים נעלם מסר אחד חשוב, כזה שהצליח לעבור אפילו מתחת לרדאר של רבים מהעיתונאים - העם המצרי, זה שחי את חייו בשכונות ועובד לפרנסתו, לא באמת רגיל ששואלים אותו לדעתו.
כל עוד הספינה המשיכה לשוט, הם הסכימו בשתיקה שמישהו אחר ינווט ויקבע את הכיוון. הם לא רגילים ששואלים אותם לדעתם, אבל גם לא רגילים שקובעים אותה בשבילם.
הזעקה האלימה של המצרים ברחובות לא מכוונת כלפי אחיהם אלא דווקא כלפינו, העולם. כלפי נשיא אמריקני שמנווט מדיניות חוץ על סמך דעות פופולריות באינטרנט, ציוצי טוויטר ושלטים שנכתבו לנוחיותו בשפה האנגלית בכיכר העיר, וכנגד אנשים שמתעקשים לשפוט את התרבות שלהם מתוך הפרספקטיבה המשטרית הצרה שבתוכה הם חיים וממהרים להסיק מהן מסקנות.
בימים הראשונים העם המצרי קיבל אותנו בחיוך, ביקש שנחזור בימים שקטים יותר, דיבר על שלום ושמח שהגענו להביע עניין. אך כאשר מהבעת עניין בסיטואציה, הפכה מעורבות המערב לשיפוט בוטה, לנקיטת עמדה ולחלוקה של "צודק" ו"לא צודק", הגיע תורם של המצרים לקום ולהזכיר לכולנו שהמדינה הזו היא שלהם - לא של אובמה, לא של ישראל וגם לא שלנו העיתונאים, האורחים לרגע, שהופתעו אתמול לנוכח האלימות שפרצה והופנתה גם כלפינו.
עוד לפני הסכם השלום והיציבות האזורית, מגיע למצרים להגדיר את עצמם בעצמם בלי שנכתיב להם את לוחות הזמנים, בלי שהמצלמה שלנו תתחום את עתיד המדינה שלהם ברוחב הפריים ובמסגרת הזמן שמאפשר לוויין השידור.
אנחנו, כאן, לפחות מהיום, נמשיך לעקוב - אבל הפעם מרחוק.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
