השופט בן-עטר לא לבד

התאבדותו הטרגית של השופט המנוח מוריס בן-עטר מכה גלים - ופותחת צוהר למצוקה אמיתית של אחת המערכות הפחות אהודות, אך העומדת בבסיסו של כל משטר דמוקרטי אמיתי - מערכת בתי המשפט.

לא הכרתי את השופט המנוח, וקטונתי מהתייחסות לצעד הקיצון שנקט. אומרים שניחן באישיות מקסימה ושהיה רגיש מאוד. אולי גרמה האכפתיות והרגישות שלו להתעצמות הלחץ והמועקה הקיימת אצל רוב השופטים בישראל. ואולם, הצעד הדרסטי שהוא נקט מצוי בנבכי הנפש.

ראוי להתעכב לרגע על נקודה אחרונה זו בהקשר לטענה, שאני משמיע השכם והערב, ולפיה דווקא אותם אנשים מורמים מעם, המתמנים לכהונתם לכל ימי חייהם וחורצים גורלות, אינם עוברים מבחני התאמה מקצועיים שיגלו פרטים על אופיים, יושרתם, סובלנותם, חריצותם - ואולי אפילו על הנטיות האובדניות שלהם.

עוזרים משפטיים, למשל - אותם פרחי כהונה צעירים שכישרונם ואופיים חשובים, אך הם אינם נושאים באחריות - אותם מחייבים לעבור מבדקים כאלה.

את העומס הבלתי אנושי המוטל על המערכת ושופטיה לא ניתן לחסל בשום דרך טכנית או משפטית. כל הרעיונות, ה"פטנטים" וסדרי הדין המיוחדים לא הועילו. רק הכפלת מספר השופטים (לפחות), תוך מציאת מקומות ישיבה עבורם וגיוס פקידים נוספים, יוכלו להביא את העומס למצב נסבל. לא יותר.

ובהיות המצב הנתון עגום - שהרי אין סיכוי לתקציבים ממערכת פוליטית, שאינה אוהבת את בתי המשפט - נאלצים ראשי המערכת להדוף את הביקורת על סחבת על-ידי לחץ על השופטים. המערכת במצוקה - אך השופט הבודד מצוי במצוקה תמידית, אם איננו זריז ויעיל באופן מיוחד, או פחות אכפתי.

המערכת שהוא מצוי בה סגורה, שמרנית, מנוכרת, ואין בה הרבה חברים. כל שופט לעצמו. ההנהלה, על כל נציגיה, בודקת אותו, לוחצת עליו, מגבילה את חופשותיו, נוזפת, ואין לה כוח-אדם שיכול לעודד, לייעץ, לתת כתף לבכות עליה.

יש השורדים באווירה שכזו; יש הבוחרים לפרוש מהמערכת; יש בודדים הנהנים בה מכל רגע; ויש - למרבה הצער - יחידים הנוטלים נפשם בכפם, ומזעיקים את הציבור לתקופה של יום או יומיים.

* הכותב הוא שופט בדימוס.