האחים המוסלמים אורבים בפתח

המהפכה במצרים, אשר באה בהפתעה לרבים במערב בכלל ובישראל בפרט, הונעה בראש ובראשונה על ידי דרישת ההמונים לצדק כלכלי. זאת, מעבר לדרישות של חופש הביטוי וההתארגנות הפוליטית, וכן שחרור מהדיכוי ומרמיסה של המוסדות הקיימים בידי משפחת מובראק ומקורביהם בצבא ובמפלגת השלטון. לכן, ברור לכל (ויותר מכולם למצרים עצמם) כי יכולתה של ארצם להתמודד עם האתגרים הכלכליים תקבע את מידת ההצלחה של המהפכה שחוללו.

מעבר לאפקט טוניסיה שבוודאי השפיע על העיתוי של המהפכה, המשקיפים המערביים התעלמו מהמסורת ארוכת השנים של מחאה במצרים. זה היה מאוד "סקסי" בעיניהם לתאר בפשטנות אופיינית את פייסבוק, טוויטר וגוגל כתשתית הארגונית של המחאה; זו קלישאה שהמדיה המערבית לא מתעייפת מלהשתמש בה. עד כמה הקביעה הזו מוגזמת הוכיחה העובדה כי לאחר שהמשטר המצרי ניתק את המדיה החברתית, ההפגנות רק התעצמו ומעגל המוחים התרחב לא רק גיאוגרפית אלא גם סקטוריאלית.

התקוות ליציבות פוליטית נתלות ברושם המוטעה שיצרה המדיה המערבית כי כיוון שהמפגינים הם "דור הפייסבוק", הרי שאלה "מעמד בינוני", כמעט "יאפיס" - כלומר "כמונו".

האמת היא כי במצרים יש מיליונים של משכילים צעירים, מובטלים ורעבים אשר חלקם שייך לרשתות החברתיות האלקטרוניות. החתך הסוציו-אקונומי של חברי הרשתות החברתיות שונה ממדינה למדינה ובמצרים הוא בוודאי אינו דומה לזה שבארה"ב.

המאבק על האופי העתידי של הדמוקרטיה במצרים ייסוב, בנוסף לדרישות לשקיפות פתיחות והחופש להתארגנות פוליטית, על מהותו של "הצדק החברתי" במשוואה הדמוקרטית. בניגוד למערב אשר בו הגדרת "הצדק החברתי" מצומצמת וכפופה ל"אילוצים כלכליים", במדינה ענייה כמצרים צדק חברתי אומר שלמדינה אחריות לספק מזון, בריאות, חינוך ותעסוקה לרובה הגדול של האוכלוסייה. המחויבות לצדק כזה אינה זרה למצרים; גם שלטונו של מוברק הרעיף בעבר סובסידיות, אולם, אלה נועדו ל"כבות שריפות" ולמנוע את המחאה שלבסוף פרצה החוצה.

גם אם המפגינים בכיכר תחריר נראו כציבור ללא מנהיג, יחל עכשיו מו"מ בין הצבא השולט מחד, לבין נציגי המוסדות האחרים אשר היסטורית היו נושאי המחאה והביקורת בחברה המצרית מאידך.

בין המוקדים המוסדיים אשר צפויים ליטול חלק במו"מ יהיו:

■ הצבא ושלוחותיו הכלכליות.

■ המקורבים למפלגת השלטון אשר חלקם עוררו את זעם ההמונים אך מן הסתם ימשיכו לשחק תפקיד בכלכלה.

■ האיגודים המקצועיים.

■ הארגונים החברתיים-דתיים ובראשם האחים המוסלמים.

הצלחה כלכלית או הצלחה של האיסלאם?

אם מצרים לא תצליח להתמודד עם העוני ולגבש מתכונת של צדק חברתי המקובלת על הרוב, התעצמותם של החוגים האיסלמיים תהיה בלתי נמנעת.

כלכלת מצרים צמחה בשיעורים אשר על פניהם נראו מעודדים; אולם, העובדה שמי שנהנה מפירות הצמיחה הייתה שכבה מצומצמת ביותר, תהליך המאפיין את המודל הניאו ליברלי בכל מקום, הביא במצרים (שם התופעה הייתה קיצונית במיוחד) להתפרצות הזעם של הציבור ולמהפכה.

תמיכתתן של ארה"ב ומדינות המערב תהיה קריטית אך אם היא תבוא עם התניות ב"רפורמות" נוסח קרן המטבע הבינלאומית - היא תגרום תוהו ובוהו ותוביל לכישלון. המונופול של ארה"ב ואירופה בהשפעה על הממשלה המצרית יישבר; לסין, הודו, יפן וברזיל יהיה מה להציע. האמת היא שסיוע ממדינות כאלה יתאים יותר לצרכי מצרים מסיוע מאשר סיוע אמריקני. בעוד ארה"ב מכירה רק את "מודל השוק", המדינות האחרות מבינות יותר את צרכיה של מדינה מתפתחת.

העניין והרגישות של הנשיא אובמה נותנות לראשונה סיכוי לגמישות אמריקנית. אם לא, אזי כאשר הדיון ייסוב בשאלה מהו "צדק חברתי", צעירי הפייסבוק המצריים יתגלו כביקורתיים על ארה"ב ואותן רשתות אלקטרוניות אשר ארה"ב רואה בהן סממן להצלחת השיטה הכלכלית שהיא מפיצה, יהפכו לנשק נגד אותה שיטה ובמיוחד נגד התפיסה הניאו-ליברלית.

באופן אירוני, למצרים סיכוי טוב לעלות על מסלול צמיחה המבוססת על צדק חברתי, אם היא תאמץ מדיניות כלכלית כזו שישראל הנהיגה בשנותיה הראשונות. מדיניות המבוססת על המוסדות אשר בשיח הישראלי הכלכלי הפכו למשוקצים.

למצרים של סובסידיות וחלוקת השפעה כלכלית בין מוסדות כמו "ההסתדרות" הכללית, ה"ממשלה", ה"מפלגה" השלטת, הצבא וה"דתיים" יש סיכוי לעמוד באתגרי הכלכלה אשר יבטיחו הצלחה של המהפכה.

* הכותב הוא עורך האתר: www.no-bloomberg.com