כשקראתי את המאמר האחרון של תום פרידמן מקהיר הרגשתי בחילה פיזית. למה יש עיתונאים שלא משנה מה קורה, בוחרים להכות קצת בישראל, בין אם זה רלבנטי ובין אם לא?
נדמה שפרידמן טובע בכל-כך הרבה יהירות, שהוא שוכח עובדה אחת קטנה: עבורו ועבור כל האמריקאים המהפכה במצרים היא סרט שמתרחש במקום אחר - בעוד שאצלנו זאת המציאות שמתרחשת בחצר האחורית ומאיימת על קיומנו.
אם לסרט יהיה סוף טוב - נריע כולנו. אבל אם יהיה לו סוף רע - פרידמן ימלמל לעצמו "טוב, נו", ויילך לכתוב ספר על כך שהעולם הוא בעצם לא עד כדי כך שטוח כפי שהוא חשב - ואילו הישראלים ישלמו בחיי ילדיהם. אחרי הכול, המון של 80 מיליון מוסלמים מצריים שמישהו עודד אותם להאמין שצריך להאשים את ישראל בכל דבר, יכולים להיות תרחיש די לא סימפטי.
ישראל בחרה שלא לקחת פוזיציה חד-משמעית בכל מה שקשור למהפכה במצרים - וצדקה. כשבלגן כזה מתהווה במדינה ערבית ענקית ומשפיעה, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה עוד גלים. אתה מקווה לטוב, ומגיב רק אחרי שהדברים קורים.
האם פרידמן היה יוצא במאמר כל-כך "הרואי" אילו היה מדובר בחיים של ילדיו שלו שנמצאים בסכנה? הפריבילגיה ההרואית, כך נדמה, שמורה לאלה שגדלו בפרברי ארה"ב.
ההיסטוריה הוכיחה כי מדינות מוסלמיות במזרח התיכון אינן מסוגלות לעבור מהפכה דמוקרטית, אלא רק להפך. זה כמובן לא אומר שההיסטוריה חייבת לחזור על עצמה - אולי מהפכת הפייסבוק באמת שינתה את כל חוקי העולם הישן. אבל במציאות של העולם האמיתי והממש לא שטוח, ברור שישראל צריכה לנקוט משנה זהירות.
האם מצרים תעבור מהפכה דומה לזו של החמאס בעזה, או משטר האייתולות באיראן, או שנצפה פה בתופעת ברבור שחור מפתיעה? על השאלה הזו קשה לענות היום, אבל מה שבטוח הוא שהורדת מובארק מהשילטון היתה רק הצעד הראשון בדרך לברבור שחור כלשהו.
אישית, אני מאחלת למצרים הרבה מזל ודרך צלחה. נראה שהם יזדקקו לזה. ומה איתנו? אנחנו כנראה נוכל להריע למהפכה ביום שבו ההמון הפלסטיני יתמרד נגד הדיקטטורה הטרוריסטית של החמאס, שלידה מובארק נראה כמו כלב עם תלתלים. כמה חבל שפרידמן לא בחר להטיף דווקא לזה.
למאמר המלא: http://www.theothersideblog.com/?p-200
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
