לא רק בלונדינית

התמונה הזאת, של העיתונאית לארה לוגן, לא יוצאת לי מהראש. אני מניחה שאני לא היחידה: סיפור התקיפה המינית הברוטאלית שלה בכיכר א-תחריר בקהיר זעזע את המערב. הקולות האופטימיים שקראו למהפכה נעצרו לרגע. פתאום, היה לזה מחיר שניתן להבין אותו.

כשבמדיה מדווחים ביבושת על פצועים, נפגעים, או הרוגים, אין בזה הרבה יותר מאשר מספרים. לפעמים די בסיפור אישי אחד, על אישה חזקה, מוכרת ויפה, שהותקפה במפתיע על-ידי המון זועם של עשרות אנשים והוטסה בדחיפות לאישפוז בארה"ב, כדי להפוך אותך מצופה אדיש לצופה מעורב רגשית.

הרי אחת מהבעיות החריפות ביותר במדינות הערביות היא היחס לנשים. הסיפורים לא מגיעים הרבה למדיה הבינלאומית, בעיקר בגלל הסכם שבשתיקה. מרבית הנשים למדו להשלים עם המצב ולחיות איתו איכשהו, זוועתי ככל שיהיה.

אבל זה לא קורה כל יום לכתבת אמריקנית, ועוד אחת שמייצגת באופן כמעט סטריאוטיפי את המערב: "גו-גטרית", בלונדינית, מצליחנית, מודל לחיקוי. אחת כזאת שרבים, מן הסתם, מקנאים בה. אחת שמצטיירת כסופרוומן מושלמת, למרות שרק אלוהים יודע איך נראים חייה באמת.

עכשיו זה גם פחות משנה איך נראו חייה האמיתיים של לוגן בעבר, כי הם כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. גם אם למראית-עין היא תתאושש ותחזור לשעוט ברחבי הגלובוס, היא כבר לא תהיה אותו אדם.

אם מישהו היה שואל את לארה לוגן לפני שיצאה למשימה אם תהיה מוכנה לשלם מחיר כזה, קשה לדעת מה היתה עונה. זה מסוג הסיכונים שאנשים לוקחים על עצמם בלי להיכנס יותר מדי לפרטים - הם פשוט עושים את זה, מתוך ריכוז במשימה ואמונה ש"להם זה לא יקרה". אבל עד כמה תומכי המהפכות באשר הם מוכנים באמת להקריב משהו למען עולם טוב יותר?

לרובנו נוח: אנחנו יושבים בכורסה וצופים בתמונות המרצדות בטלוויזיה, בעיתון, באינטרנט או על מסך האייפד. מבחינתנו, כולה מדובר באינפורמציה. רובנו נביע דעה שיפוטית נמהרת - חלק יקבעו שלאוכלוסייה שחונכה לסוג מסוים של חיים, אין יכולת ליצור משטר דמוקרטי אמיתי. חלק יטענו כי הצעירים חשופים יותר למערב דרך הפייסבוק, ולכן הם אלה שייצרו את השינוי. חלק יגידו - הנה, אמרנו לכם - האנשים שאנסו והכו את לוגן הם המצרים האמיתיים, והעולם פשוט לא מבין את זה.

אין רע בלי טוב, אין אור בלי צל. כדי לנצח את הרע, הטובים צריכים לשלם מחיר אישי לא קטן. עם לארה לוגן, היפהפיה המערבית, אולי קל לנו יותר להזדהות. אבל מה עם אלפי האנשים שנפגעו במהומות במצרים? מה עם כל המפגינים באיראן שנורו, הוכו, נדקרו ויתכן שגם נאנסו, ואנחנו אפילו לא יודעים עליהם?

קצת קשה שלא לחשוב איפה זה מעמיד אותנו, הישראלים, כעם. האם אנחנו מרגישים מספיק חזק לגבי משהו כדי שנהיה מוכנים למות למענו? כן, נכון, ילדינו מתגייסים לצה"ל, אבל ככל שעובר הזמן רבים יותר משתמטים, רבים מזדהים יותר עם האויבים מסיבה כזו או אחרת, והתקשורת מוצאת לנכון לתת לטרנדים האלה רוח גבית.

עד כמה ההתגייסות לצה"ל או "התגייסות האנטי" שכנגד, משקפות את מה שכל אחד מאיתנו מאמין בליבו, ועד כמה היא פשוט הליכה עם נורמות שהשתרשו פה?

תראו איך אנחנו לא מצליחים להחזיק התנהגות שונה לאורך זמן: בשבוע שעבר התחיל פה "מרי אזרחי" בעניין עליות המחירים. ביבי הפריח הבטחות שלא ברור אם יוכל לעמוד בהן, ואנחנו חזרנו לכורסה, ל"האח הגדול", להבעת דעה מהצד לגבי מה שקורה מסביבנו, והנה תכף נחליף ערוץ.

באזור מתחולל שינוי שידרוש, מן הסתם, שינוי גם מישראל. הממשלה שלנו לא ממש אוהבת שינויים: לא בחינוך, לא בניהול פנימי של מערכות חיוניות כמו בריאות או כבאות, וגם לא במדיניות החוץ. מבחינתה, רק תנו לה כמה שיותר סטטוס-קוו כדי שהיא תוכל להמשיך לשרוד.

אבל האם זו בכלל אופציה? העולם משתנה, וצעדים יידרשו בין אם נצעד אותם ובין אם נאמין שאנחנו עומדים באותו מקום, ורק האדמה היא זו שתזוז. איזה מחיר נהיה מוכנים לשלם במסגרת השינויים האלה? עד כמה נהיה נכונים להיות אמיצים, במחיר שאולי ניפגע?

כישראלים אנחנו מוכנים בדרך כלל לשנות התנהגות באופן נקודתי, כשמתרחש אסון לאומי. מתגייסים, מתארגנים, תורמים, פותחים את בתינו ואת הארנקים. אבל כדי שמהפכה תתרחש באמת, דרושה מחויבות לשינוי התנהגות. ההתגייסות הנקודתית מספיקה רק כדי להתניע תהליך, אבל לא כדי לקיים אותו.

גם האמריקנים, עם כל הדיבורים שלהם, לא באמת הצליחו להביא מהפכה. בדומה אלינו, גם הם תופסים "עשיית מהפכה" בהצבעה אחרת מזו שציפו ממך. אבל זה לא באמת מספיק רק להצביע, לא באמריקה ולא בקלפי המקומי.

כדי שתתרחש מהפכה אמיתית, ההמונים צריכים לשנות את התנהגותם, לא רק לשבת על הכורסה ולהביע איזו דעה פסאודו-אינטליגנטית על מה שקורה במזרח התיכון.

המהפכה במצרים עוד לא באמת קרתה, גם לא זו שבטוניס, ועל אחת כמה וכמה המהפכה באיראן. ככל שיש לך פחות מה להפסיד, מן הסתם תהיה מוכן לתת מעצמך יותר עבור המהפכה שלך. המצרים, הטוניסאים, התימנים, האיראנים, כבר נמצאים במקום כל-כך נמוך שהם מוכנים למות עבור האפשרות לשינוי.

ומה איתנו? האם אנחנו מוכנים היום למות בעבור משהו? כדאי שנחשוב טוב לפני שאנחנו עונים על השאלה הזאת, ולא בגלל שרצוי שנמות, חלילה. רק בגלל שבדרך-כלל, מי שאינו מוכן נפשית למות בעבור משהו - גם אינו באמת מוכן לחיות בעבורו.