קפה הפוך גדול חזק אחד, לקחת

בוקר טוב. אפשר בבקשה הפוך גדול, חזק, לקחת? כן, רצוי מאוד שכל אחד מאיתנו ימצא את הדרך הכי טובה להתעורר - ומהר.

כשאני קוראת את הכותרות הראשיות הבוקר (ב'), אני שואלת את עצמי אם כולנו חיים באותו עולם - או שאנחנו מעדיפים איזושהי מציאות וירטואלית על פני זו האמיתית.

המהומות בלוב מן הסתם מעניינות בדרגה זו או אחרת את כולם, אבל מעיון זריז ברור שדבר אחד מאוד חשוב משום מה נחבא לו אל הכלים: ספינות הקרב האיראניות שעושות דרכן דרך תעלת סואץ לסוריה, כלומר אלינו, כרגע כנראה נעצרו על-ידי הצבא המצרי.

אבל מה יקרה מחר? ומחרתיים? מה יחליט השלטון הזמני במצרים, ואיזה שלטון זה יהיה? האם אפשר לסמוך על המצרים שידעו לכונן לעצמם משטר דמוקרטי מתוך הכאוס, או שדווקא אפשר יותר לסמוך על השייח אל-קרדאווי שיהנדס את עצמו דרך הוואקום וקיצוניות האחים המוסלמים כדי להביא על כולנו צרה שאין לנו מושג איפה תתחיל ואיפה תיגמר?

השאלות האלה, כנראה, לא ממש מטרידות את נבחרינו כרגע. הם פשוט נורא עסוקים, וקצת קשה להאשים אותם. אם התקשורת היא אכן זו שקובעת את סדר היום הציבורי, אז הם פשוט זורמים איתה, ולכן מה שיותר מטריד אותם הוא כמובן האינטרסים האישיים. האם התקשורת שכחה שחלק חשוב מתפקידה הוא להזכיר לכולם מה הטפל ומה העיקר?

ב"מעריב" נדחקה הידיעה על הספינות האיראניות לתחתית עמוד 6, ב"הארץ" בחרו לדווח על העניין השולי הזה בידיעה צרה שנדחקה אי-שם בצדו של עמוד 4, וב"ידיעות" אני עדיין מחפשת ללא הצלחה את הידיעה הזו ברגעים אלה ממש.

העיתונים, שהם עדיין - מה לעשות - קובעי סדר היום התקשורתי, מעדיפים להתעסק בצד הצהוב ורווי הרפש של מלחמות האגו בין ליברמן לנתניהו, שגרמו ליועץ לביטחון פנים עוזי ארד לצאת בגחמת אגו משלו ולהתפטר, ובתרגילי הסחטנות התורניים של ש"ס ויהדות התורה ומי יצליח יותר לכופף למי את היד.

פלא שהשרים שלנו משחקים "אנגרי בירדס" באייפון בזמן ישיבות הממשלה ("ידיעות אחרונות", עמוד 12)?

אנחנו כנראה מעדיפים שלא להטריד את עצמנו במציאות העגומה שמתרחשת לנגד עיננו ודורשת טיפול מיידי. אנחנו עומדים בעין הסערה הגדולה והמסוכנת ביותר שהתרחשה בעולם הערבי, בסיטואציה שבה ישראל מבודדת יותר מתמיד, עם רמת אנטישמיות שהולכת וגוברת מדי יום.

זה נכון שמדובר בסיטואציה מסובכת, מורכבת, מפחידה, שדורשת פתרון מאוד יצירתי, וכזה שיעבוד רק אם כולנו נתחייב אליו. אבל אם נטמון את הראש בחול ונמשיך להתעסק כל אחד בשטויות שלו - האם הבעיה תיפתר?

הרי מתישהו, עם המציאות הזאת נצטרך להתמודד. זה נכון שאנחנו חזקים מאוד בבלגן, באינטרסים ובאגו, אבל אנחנו גם חזקים בהתגבשות כשיש מצב חירום שדורש שנשים את האינטרסים האישיים בצד לרגע, ונעשה את מה שצריך להיעשות למען ההישרדות.

בואו נגיד כך - אם לא נסתכל למציאות בעיניים, הרי בכל מקרה לא תהיה שום משמעות לא לסחטנות הדתית, לא להתנצחויות הבלתי רלבנטיות לגבי מי יהיה זה שיקבע את מינוי שגרירנו באו"ם, ולא לניצחון של כמה נקודות של סיעה זו על פני אחרת בגלל איזה אירוע מטופש שיישכח בכל מקרה עד מחר.

יש פה מנהיג, וזה לא ממש משנה כרגע אם הוא לרוחנו או לא, כי אם לא נעמוד מאחוריו וניתן לו לנווט את הספינה לאנשהו - כולנו פשוט נטבע.

אז מה אתם אומרים - שנתחיל לעבוד בכיוון הזה עכשיו, או שנחכה עוד קצת כדי "לבחון את ההתפתחויות", בעוד אנחנו מתבוססים בקנטרנות היומיומית שלנו? או במילים אחרות - האם רק הירייה הראשונה תעיר אותנו, או שאפשר אולי להתעורר רגע אחד לפני?