איפה שמנו את העקרונות שלנו?

הנאום של שר התשתיות הלאומיות בכנס האנרגיה הירוקה באילת אתמול (ד') הזכיר לי פתאום את הנאומים של שי אגסי. "כולנו מכורים לנפט שמזין את הטרור של העולם הערבי", הוא אמר, ובעוד שאגסי חוזר על המנטרה הזאת בכל הזדמנות כבר שנים כדי לקדם את הרכב החשמלי, פתאום לאותם משפטים בדיוק היה אימפקט אחר לגמרי. לא בגלל שאמר אותם עוזי לנדאו, אלא בגלל הרקע, כמובן.

הרי מה שמעניין בדרך-כלל את רובנו הוא מחיר הדלק. רק לפני שבועיים היו לנו כאן מהומות משלנו בגללו. אבל עכשיו העלייה של מחיר הדלק מטרידה אותנו הרבה פחות מסכנות אחרות שעומדות לפתחנו.

האם בעבר עצרנו מספיק פעמים כדי לנסות להעריך את ההשלכות של ההתנהגות האינרטית שלנו, או שרק כשמשהו מתפוצץ לנו בפרצוף אנחנו פתאום מבינים אותו?

ההתנהלות של קדאפי מאז שהחלה המהפכה בלוב גורמת לאחמדיניג'אד להיראות כמו מהטמה גנדי, מעוררת גל געגועים רגשני לסדאם חוסיין, אבל בעיקר מוכיחה את מה שכולנו בעצם כבר ידענו, רק שלא במיוחד בא לנו לחשוב על זה כל הזמן: העולם מאפשר לקומץ מופרעים להחזיק אותו בביצים כדי שיוכל להישמר סוג של סטטוס-קוו.

הבעיה היא שאנחנו מתמכרים לסטטוס-קוו, במקום לזכור שהוא רק אמצעי כדי לקחת אותנו בדרכנו לאנשהו. לאן? המממ. אף אחד לא ממש זוכר.

רוב האנשים בסך-הכול רוצים לחיות טוב, בלי יותר מדי הפרעות, ולצורך זה מוכנים להעלים עין מסבלם של המונים אחרים. תכל'ס, זה חלק מהמחיר המופקע שהעולם המערבי מוכן לשלם: עבור שקט מקומי, נצליח לשכוח את עשרות מיליוני האנשים שחיים בגיהינום כדי שאנחנו נוכל להתענג עוד קצת, ואם אפשר אז לא יותר מדי ביוקר, בבקשה.

הבעיה עם דברים כאלה היא שהם נוטים מתישהו להתפוצץ בפרצוף. אי-אפשר להיות בת-יענה לעד - זו טקטיקה יעילה לטווח קצר בלבד.

קל להאשים את העולם בציניות שלו, במיוחד לנו, הישראלים, ובמיוחד עכשיו, כשהצביעות של העולם כלפינו כל-כך זועקת.

כמה מהר התארגן האו"ם כדי לגנות את ישראל על מעשה של הגנה עצמית, שגבה את חייהם של 9 אזרחים טורקים במשט לעזה? זה היה עניין של כמה שעות. וכמה קרובים היינו לגינוי נוסף בגלל בנייה בשטחים, עד שהוטל הווטו הראשון של אובמה במועצת הביטחון של האו"ם לפני פחות משבוע? ממש מרחק של סנטימטר.

והנה, באותה נשימה, כאילו מדובר במשהו זהה מבחינת החומרה שלו, אלפי מפגינים מקפחים את חייהם בלוב בגלל שליט לא שפוי שהחליט להפציץ אותם עם מטוסי קרב, ומועצת הביטחון העקרה מסתפקת רק בגינוי - ולא בשום מעשה אמיתי לעצור את הזוועה, וגם זה רק אחרי שבוע שלם של אלימות.

אולי זה קשור לעובדה שלוב עצמה היתה חברה במועצת הביטחון המגוחכת הזו עד לפני שנה? אולי.

אנחנו לא נאיביים - כולנו יודעים שהצביעות קיימת, ושהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. מתי בפעם האחרונה אמרתם למישהו את כל האמת בפרצוף? ואם במקרה עשיתם את זה - עד כמה זה מעשה שמשקף את ההנהגות הרגילה שלכם?

הרי כולנו צבועים במידה זו או אחרת. אבל לפעמים צריך שיתרחשו מקרים קיצוניים כדי להדגים לנו עד כמה הצביעות היא עמוקה ומושרשת, וכמה מהאמת שלנו אנחנו מוכרים בתמורה לקצת שקט בכל מני גיזרות.

התרחישים המדאיגים בעולם הערבי בחודש האחרון מכריחים את העולם להסתכל לצביעות שלו בעיניים, בלי אפשרות להסיט את המבט. כמה שנים היה מוכן המערב להעלים עין ממה שקורה במצרים, בתוניס ובעיקר בלוב - שהיתה פעם המממנת העיקרית של הטרור כמו איראן היום?

כולם האמינו שהגלים של ההשלכות לא יאמירו, ולא יגיעו אליהם הביתה. האם הם עדיין מאמינים בכך?

עכשיו למערב לא תהיה ברירה: הוא יהיה חייב להתערב באופן הרבה יותר פעיל במה שמתרחש במדינות הערביות. הוא יעשה את זה בשביל עצמו, כמובן, אבל אולי לפחות ירוויחו מזה גם תושבי המדינות הללו, שנאלצים לחיות חיים מדוכאים כדי שהמחצית השנייה של העולם תמשיך בחייה הנורמליים, ואולי תראה פסיכולוג פעם בשבוע כדי לטפל ברגשי האשמה.

קל להאשים את ארה"ב, צרפת ואנגליה ב"אובר-צביעות", אבל האם אנחנו, כאנשים פרטיים, שונים מהם? בואו נשאל את עצמנו שאלה אישית, ונענה עליה בשקט, בלב. כמה גדול החלק של האמת שלנו, שאותו אנחנו מוכנים למכור למען קצת שקט בגיזרה?

אחרי שנענה על השאלה הזאת, אולי יהיה קל יותר להבין למה זו נורמה שמאפיינת יותר מכל דווקא את הממשלה שלנו. נדמה שבמצבה, היא תחליק הכול כדי לשמור על הסטטוס-קוו. שום דבר כבר אינו עקרוני עבורה. או שיותר נכון - כל עיקרון הוא כזה שיכול להימכר בעבור המחיר הנכון. הסטטוס-קוו הפך להיות העיקרון היחיד שאנחנו מוכנים להתאבד בשבילו.

במילים אחרות - עזבו אתכם מהמהות ומהאמת, למה אנחנו נמצאים פה, מה באמת חשוב לכולנו, ועד כמה אנחנו מקדמים אותו יחסית לכל מני אינטרסים מקומיים וצרים.

בואו נגיד כך: אם אנחנו אכן אור לגויים, אפשר לומר ששיחקנו אותה. תראו איך הובלנו את עצמנו וגם את כל שאר העולם בדרך שלנו.

מישהו, אגב, זוכר איך נראים העקרונות שלו או איפה הוא ראה אותם לאחרונה?