אפליה בחסות הדת

היום, 8 במארס, "יום האישה הבינלאומי" ואנו צפויים לנאומים חוצבי להבות של נציגי הממשלה בכנסת על שוויון הזכויות וכו' וכו' וכו'. אך העובדות אינן מצדיקות את השתתפות הכנסת בחגיגה הבינלאומית.

ניקח, למשל, את האמנה החשובה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה, שאליה הצטרפה ישראל ב-2 בנובמבר 1991; הצטרפות זו היא אחיזת עיניים: סעיף 17(ב) לאמנה קובע כי לנשים זכות שווה לגברים "להחזיק במשרה ציבורית ולמלא כל תפקיד ציבורי בכל דרגי הממשל". אלמנטרי, לא? תואם את הכרזת העצמאות ואת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא?

אלא שישראל הסתייגה מסעיף זה בכל הנוגע לבתי-הדין הדתיים שבהם נשים לא רשאיות לכהן בתפקידי שפיטה - ובעניין זה גם הושג שוויון מלא בין יהודים לערבים. גם בבתי-הדין היהודיים וגם במוסלמיים נשים אינן רשאיות לשבת לדין.

סעיף 16 לאמנה מבטיח לנשים זכות שווה להתקשר בנישואין כמו גם "זכויות וחובות שוות במשך הנישואין ובעת פירוקם". מיותר לומר, שישראל הסתייגה מסעיף זה, שכן דיני הנישואין שלה אומרים את ההיפך הגמור. הזכויות אינן שוות. דיני הנישואין של ישראל והסמכות הבלעדית שניתנה לבתי-הדין הדתיים (אצל היהודים הם החצי-חרדיים) בענייני נישואין וגירושין הם סתירה מוחלטת לעקרונות השוויון בין המינים שעליהם מצהירים חוקים שונים של הכנסת.

דינים אלה גם סותרים את מצע הליכוד בבחירות האחרונות הקובע: "אנו בליכוד מאמינים כי מקומה של האישה שווה למקומו של הגבר בחברה הישראלית ולפיכך, ממשלה בראשותנו תפעל למען יצירת שוויון בין גברים לנשים בכל רובדי החברה".

אכן, דברים יפים, אך כל עוד קיימים דינים המפלים את האישה לרעה, אין טעם לכתוב מצעים בסגנון הבלה-בלה-בלה, ויש לומר את האמת בפה מלא: ישראל מפירה בריש גלי את הכללים הבסיסיים המוכרים בעולם הדמוקרטי לגבי שוויון מגדרי. יתר-על-כן, גם אם יוסרו מכשולים אחרים, לא תוכל ישראל להצטרף לקהילה האירופית - לא לאיחוד האירופי, לא למועצת אירופה - כל עוד לא יתוקן עוול זה.

האמת היא מרה יותר: כפיית דיני הנישואין הדתיים - שכולם, במידה כלשהי, שואבים כוחם מהשקפת עולם פטריארכלית - פוגעת גם בגברים המאמינים בשוויון זכויות מלא לנשים כחלק מאמונתם הבסיסית. אכן, לרוב בכנסת - בעבר של מפא"י-עבודה, היום של הליכוד - יש חוצפה בלתי רגילה. בעוד המצע שלהם מדבר גבוהה-גבוהה על שוויון וחופש המצפון, הם כופים על ישראלים המאמינים בשוויון זכויות האישה, לפנות לערכאות הכופרות ברעיון זה מכול וכול.

האם יש כפייה חמורה מזו, כשדווקא בעניינים אישיים רגישים כמו ענייני המשפחה, מתעלם החוק מחופש המצפון של חלק כה גדול של הציבור וכופה עליו השקפת עולם המקוממת אותו? אנו קוראים על ההקצנה של רבנים ודיינים; אנו שומעים בחלחלה את דברי ההסתה הגזעניים שלהם נגד לא-יהודים; קוראים בצמרמורת את התביעה - בשם תורת משה! - "להרוג גויים", את ההתנפלות על בתי-המשפט ואת הקביעה, שהשופט ג'ורג' קרא הוא עובד כוכבים ומזלות ולכן יש להתנגד להכרעת הדין נגד הנשיא לשעבר משה קצב.

והחוק מחייב אותנו להישפט בפני אלה? מחייב את צעירינו המאמינים בשוויון בני האדם להינשא בפני אנשים כמותם? להתדיין בפני בית-דין של גברים בלבד?

מעל כל בימה מטיפים לנו, ובצדק, להתחשב באמונתם ובאורח החיים של האדוקים בדתם. מקובל עלינו. אך מה בדבר טיפ-טיפה של כבוד לאמונה שלנו? לעקרונות שלנו? לאורח החיים שלנו?

פרופ' אמנון רובינשטיין הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)