"העומק" של עיתונות הספורט

הנה דוגמה קטנה לדרך המקולקלת שבה עובדת תקשורת הספורט. מונדיאל 2006, שעת אחר הצהריים, נבחרת אנגליה בדיוק ניצחה את טרינידד. העיתונאים ממהרים להידחס מאחורי המחסומים של המיקס-זון, האיזור שבו עוברים השחקנים בדרך לאוטובוס, אחרי שהם מסיימים להתקלח ולהתלבש. מה בעצם המהות של המיקס-זון? כששחקנים עוברים, העיתונאים צועקים: "טוני! תן לנו כמה מילים מהירות, בבקשה!". אם "טוני" מחליט לעצור, המוני עיתונאים נדחפים אחד ליד השני ומשליכים את המיקרופונים שלהם בכיוון הכללי שלו. ואז "טוני" מנתח עבורם את המשחק שזה עתה הסתיים.

באחר הצהריים המדובר, נדחפתי כמו כולם במיקס-זון, כשלפתע מצלמת טלוויזיה ענקית פגעה לי בראש. כשאני על הרצפה, אני קולט בזווית העין את דייויד בקהאם עובר. רציתי להגיד לצלם שפגע בי, "בשביל האיש הזה הפלת אותי? הוא לא הוציא מהפה משפט אחד מעניין בכל החיים שלו". בכל אופן, המוני עיתונאים רדפו אחרי הכוכב האנגלי. מאז אותה תקרית הפסקתי להגיע למיקס-זונס למיניהם ולמסיבות עיתונאים. בגלל שהבנתי, באיחור רב, שעיתונאי כדורגל לא זקוקים לציטוטים אידיוטים ממאמנים או שחקנים. כדי להבין את המשחק באמת אנחנו זקוקים לנתונים, לא למקסמי שווא.

***

למה אני מתכוון כשאני אומר "נתונים"? ראשית צריך להסביר את היתרון הגדול של עיתונות הספורט על-פני העיתונות הכלכלית, הפוליטית או המדעית. בספורט אתה יכול לצפות במו עינייך באירועים החשובים שמתרחשים. כלומר, במשחקים. השחקנים מופיעים בפני הציבור כל שבוע. הקוראים לא צריכים עיתון כדי לדעת שליאו מסי או וויין רוני הם שחקנים גדולים. בעיתונות הכלכלית, לעומת זאת, אתה שומע רק לעיתים רחוקות מאוד על חברה כמו אנרון, שנראית מבריקה על הנייר, אבל היא בעצם כישלון. בכדורגל, הכישלונות יכולים לרמות אותנו לזמן קצר מאוד. לפעמים מועדון גדול יחתים שחקן כישלוני (למשל: ליברפול רוכשת את ג'ימי טראורה), אבל לוקח מעט מאוד זמן לאוהדים, לתקשורת ולמועדון עצמו לעלות על העניין הזה ולהבין שהשחקן הוא כישלון. כך שלעיתונאי הכדורגל יש אמיתות בסיסיות שהם יכולים לעבוד איתן.

  ליונל מסי, ברצלונה, ליגה ספרדית / צילום: רויטרס

הבנתי את זה כשחברתי לכלכלן הספורט, פרופסור סטפן סיזמנסקי, כדי לכתוב יחד את הספר "סוקרנומיקס". רוב האנשים שמדברים על כדורגל נשמעים ונראים כמו שיכורים בפאב: הם צורחים את הדעות שלהם מבלי להתבסס על עובדות. אבל לסטפן היו עובדות מאוד מעניינות באמתחתו. כך למשל הוא מצא קורלציה של 93% בין גובה המשכורות ששילמו קבוצות הסרייה A לשחקנים שלהן, לבין המיקום הסופי שלהן בליגה האיטלקית בין השנים 1987-2001. כך גם בליגות באנגליה. השכר שמועדונים משלמים לשחקנים כמעט תמיד יכול לחזות את התוצאות במגרש - וכל יתר הניתוחים על כדורגל מקומם רק בפאבים רועשים ודחוסים בשיכורים.

למרות שקיימים נתונים מוחשיים, דוגמת עניין השכר, אנחנו בעיתונות הכדורגל מתעקשים להמשיך לשאול מאמנים ושחקנים אינספור שאלות. אנחנו רוצים שהם יסבירו לנו את מה שראינו לפני רגעים ספורים. התופעה הזאת קיימת בתקשורת הכדורגל, אבל לא בתקשורת שמכסה את ענפי הספורט האמריקנים, שמסתמכת על נתונים - לפעמים אפילו בצורה מוגזמת ופטישיסטית: מי שצופה במשחק NBA יכול לשמוע פתאום את הפרשן שמספר על "השחקן במקום ה-13 בליגה מבחינת ריבאונד התקפה בממוצע למשחק ברבע השלישי". בבייסבול המצב דומה, כשטבלאות האחוזים השונות מקבלות בתקשורת מעמד של תשמישי קדושה. בעיתונות הכדורגל, תשמישי הקדושה הם המאמנים והשטויות שהם פולטים אחרי משחקים.

מאמנים, עד כמה שזה מוזר לשמוע, בקושי משפיעים על הכדורגל. מחקר נוסף של פרופסור סיזמנסקי מצא שרק עשרה אחוזים מהמאמנים כיום מצליחים להשיג תוצאות טובות יותר ממה שאפשר לצפות מהם, לאחר שבודקים את שכר השחקנים בקבוצות בהן הם עובדים. בין העשרה אחוזים האלו נכללים מנג'רים כמו ז'וזה מוריניו ופאביו קאפלו - להם יש באמת ערך מוסף. 90 האחוזים הנותרים מקבלים את המשרה שלהם בעיקר מסיבות שיווקיות: המאמן הוא הדובר המרכזי של הקבוצה בתקשורת והפנים שלה בציבור. אחרי משחקים, מסביר המאמן למה הקבוצה שלו ניצחה או הפסידה. אם היא ניצחה, זה בגלל הטקטיקה המבריקה שלו או ההכנה המנטאלית שעשה. אם היא מפסידה, השופט אשם. אנחנו בעיתונות נותנים לספין הזה במה.

  אלכס פרגוסון במסיבת עיתונאים של מנצ'סטר יונייטד לפני ליגת האלופות / צילום: רויטרס

גם מרדף אחרי ציטוטים של שחקנים לא מביא יותר מדי תועלת תקשורתית. ראיונות עם שחקנים עבדו טוב יותר בשנות ה-70', אז השחקנים אמרו מדי פעם את מה שהם באמת חושבים. בתקופה ההיא עיתונאי היה יכול לשבת עם שחקן בקפיטריה של המועדון ולדבר איתו כמו חבר. אבל כיום למועדונים יש מחלקות תקשורת שמלמדות את השחקנים לא להגיד אף פעם משהו שיעורר מחלוקת. לאחרונה ראיתי את פרנק ריברי מתראיין לטלוויזיה הצרפתית, וזו לא היתה חוויה קלה - עם קלישאות שעפו אחת אחרי השנייה: "שיחקנו טוב... יש עוד משחק גדול בשבוע הבא... היכולת שלי לא חשובה, העיקר שהקבוצה ניצחה" וכו'. בקיצור, ערימה של כלום.

אם האנרגיה בהשגת ראיון-הכלום הזה היתה מושקעת באיסוף נתונים סטטיסטיים על פרנק ריברי, מצבה של הטלוויזיה הצרפתית היה משתפר.

***

עכשיו בוודאי תגידו שהתקשורת חייבת לראיין שחקנים. היא הרי צריכה להמליך מלכים ולייצר גיבורים. ילדים קטנים רוצים להיות מסי או בקהאם כשיגדלו. אבל בוא נעמיד דברים על דיוקם: אנחנו לא באמת צריכים ציטוטים משחקנים כדי להמליך אותם. הרי בקהאם ומסי לא הוציאו בכל חייהם מהפה אפילו משפט אחד באמת מעניין ובכל זאת הפכו לגיבורים גלובאליים.

העובדה שתקשורת הכדורגל בוחרת במודע לא לחפור בנתונים, ואוכלת עם כפית את מה שמגישים לה, היא הטרגדיה הגדולה ביותר שלה. קחו לדוגמה את הקמפיינים האחרונים לאירוח המונדיאלים ב-2018 ו-2022. כל המדינות שהגישו הצעות אירוח העמידו פנים כאילו שאם הן יקבלו את הגביע העולמי, התושבים שלהן ירוויחו יותר כסף. הרי כל התיירים שיגיעו והכבישים החדשים שייבנו יזניקו את הכלכלה, טענו מנהלי הקמפיינים. כלכלנים מהאקדמיה יודעים שמדובר בקשקוש - ובכל זאת, עיתונות הספורט לא מדברת איתם, ומדווחת בהתלהבות על השקרים האלו. קחו לצורך המחשה את דרום אפריקה, שההכנסות שלה מהמונדיאל בקיץ, לפי דו"ח ממשלתי עדכני, הסתכמו בקצת יותר מחצי מיליארד דולר, לעומת הוצאות של כ-5 מיליארד דולר. שלא לדבר על שיעורי האבטלה שנותרו על אותה רמה מזעזעת של 25%. איזה זינוק נפלא לכלכלה.

יש דוגמא נוספת לחלמאות של עיתונות הספורט, בכל הקשור להתעלמות שלה מהעובדות: הדיווחים שחוזרים על עצמם מדי כמה חודשים על כך שקבוצה גדולה הולכת לפשוט את הרגל ולהתפרק. ההיסטוריה של הכדורגל לכל אורכו מצביעה על אמת אחת פשוטה: רק מועדונים קטנטנים מליגות נמוכות אכן נעלמו מהמפה. היתר שורדים לנצח, בעיקר כי בנקים וממשלות מקומיות תמיד שומרים על מועדוני הכדורגל ולא נותנים להם לפשוט רגל. לפני שנה דיווחו כולם על הפירוק הצפוי של פורטסמות' האנגלית. פורטסמות' חיה ונושמת.

חוסר המקצוענות הזה הוא מביך. אין פלא שמחלקות הספורט בתקשורת עדיין מכונות לפעמים בברנז'ה בלגלוג "מחלקות הצעצועים".

  כריסטיאנו רונאלדו במסיבת עיתונאים של ריאל מדריד / צילום: רויטרס

***

לפני כעשור החלו מועדוני הכדורגל הגדולים בעולם לרכז אצלם "נתוני משחקים" (Match Data). הם התחילו לספור את כמות המסירות ששחקנים מעבירים, כמות התאקלים שלהם ומרחקי הריצה שהם גומעים. במשך כמה שנים המועדונים התייחסו ברצינות לנתונים האלו, משהו שהטלוויזיה עדיין עושה: במונדיאל בקיץ הפציצה אותנו פיפ"א עם נתוני הריצה, המסירות והתאקלים של השחקנים.

אבל המועדונים הגדולים כבר הבינו שהמידע הזה הוא בדרך כלל חסר תועלת. אתה לא יכול לשפוט שחקן הגנה רק לפי התאקלים שלו: פאולו מאלדיני מעולם לא ירד לתאקל, אבל הוא דווקא היה מגן לא רע. גם מדידת מרחקי הריצה לא ממש עוזרת: מה זה משנה אם שחקן רץ 14 ק"מ במשחק אם הוא נע בעיקר למקומות הלא נכונים? ולגבי מסירות - כל אחד יכול להשלים 100 פסים מוצלחים במשחק אם הוא תמיד יעביר את הכדור אחורה.

מועדונים התחילו ללמוד את המספרים קצת יותר לעומק, וסוף סוף הצליחו לעלות על סטטיסטיקות שגם יכולות להסביר משהו. החודש ביקרתי במנצ'סטר סיטי, וראיתי שהאנליסטים שלהם בדקו 400 בעיטות קרן מליגות שונות ברחבי העולם. הממצאים: בעיטת הקרן המסוכנת ביותר היא כזאת שמסתובבת לכיוון השער ועפה אל עבר הקורה הקרובה.

בצ'לסי הסביר לי מנהל הביצועים של הקבוצה שהוא מצא דרך למדוד את היכולת של שוערים: ככל שהם עוצרים יותר בעיטות שנבעטות מתוך הרחבה, כך הם יותר טובים. השיטה הישנה יותר למדוד יכולת של שוערים היתה לבדוק את כלל הכדורים שהם עצרו, אבל זה כמובן משקר, כי אי אפשר לתת קרדיט לשוער על בעיטות קלות שהוא הודף מ-30 מטר.

מועדוני הכדורגל הפסיקו סוף סוף לרדוף אחרי חזיונות תעתועים והתחילו לאגור נתונים (תוך כדי ביקורתיות ובדיקה מעמיקה על איכותם של הנתונים האלו). כדאי שגם התקשורת תנסה לאמץ את המודל הזה.