בעוד שהמדינה מאפשרת לגופים מוסדיים להשקיע בקרנות הון סיכון שמשקיעות בחברות סטארט-אפ בשלבים מוקדמים, ללא מכירות, שאינן מדורגות, משום מה היא מערימה עליהם קשיים בהשקעות בחברות שעברו את שלב ההון סיכון, הפכו ציבוריות ויש להן פוטנציאל צמיחה גבוה יותר מחברות ההון סיכון.
זאת ועוד, גופים מוסדיים שמשקיעים בקרנות הון סיכון, זוכים לפוליסת ביטוח כנגד הפסדים ומחיקות מהשקעות בחברות סטארט-אפ פרטיות, בעוד שעל השקעות בחברות ציבוריות הם לא נהנים מ"הטבה" דומה.
ב-2010 נקבע כי המדינה תבטח גופים מוסדיים שישקיעו בקרנות הון סיכון, ותכסה עד 20% מהפסדים שייגרמו להן בגין השקעות כאלה. התנאי לביטוח היה שישקיעו לפחות 25 מיליון שקל, והביטוח הוגבל להשקעה בהיקף 125 מיליון. משרדי האוצר והתמ"ת הקצו לתוכנית 200 מיליון שקל, ובכך יצרו אפשרות נוחה למוסדיים ככלל, להשקיע מיליארד שקל בקרנות הון סיכון.
מבורך אך מסוכן
אכן יוזמה מבורכת. השקעות בחברות סטארט-אפ צעירות, באמת אמורות לסייע בצמיחה, אך אחרי שחברות ההון סיכון עברו את שלב האקזיט, הרגולטור לא מאפשר להשקיע בהן יותר. ולא בטוח שמישהו במדינה חשב על זה לעומק.
חברות אשר זוכות להשקעות הון סיכון הן חברות בצמיחה. באיזשהו שלב הן עושת אקזיט בצורה של הנפקה בבורסה או מיזוג. אם הן עושות אקזיט בבורסה של תל אביב צמיחתן נקטעת. כל כלכלן מתחיל מבין שחברות שמצויות בתהליך צמיחה זקוקות ליותר ויותר להשקעות, כדי להמשיך לשווק, לייצר, לגדול ולצמוח. חברות ההון סיכון שעושות אקזיט נכנסות בד"כ למדד היתר ובמקום הזה המדינה נעלמת. לא מסייעת. לא תומכת.
המסחר בהן בבורסה מצומצם, והאבסורד הגדול הוא שאותם גופים מוסדיים שהשקיעו בהן כשהיו במסגרת קרנות ההון סיכון, בשלב הציבורי, אינם רשאים להשקיע בהן בגלל שהן מדורגות נמוך (בד"כ נמוך מ-A-).
הרגולטור הישראלי מערים קשיים על מוסדיים להשקיע בחברות עם דרוג שהוא מתחת BBB-, דבר שחוסם את החברות ב"יתר" להינות מהשקעות גופים מוסדיים.
אם חושבים על כך לעומק, בעוד שמדינת ישראל מתהדרת ומנפנפת בסיסמאות המו"פ, הידע והיזמות, בפועל, עצמה תוקעת מקלות בגלגלי הצמיחה ובהתפתחות היזמות. בעצם נוצר מצב שמוקדי הצמיחה הקיימים של המדינה הן החברות הגדולות במשק שנסחרות במדד המעו"ף. בהן מותר למוסדיים להשקיע.
בנק לאומי, בנק הפועלים, פרטנר, סלקום, בזק, טבע, כיל הן החברות ששולטות בשוק ונהנות מתמיכת המוסדיים בהשקעות ובמסחר במניותיהן. לחברות הביניים והחברות הקטנות - הציבוריות, אין אפשרות לקבל תמיכה פיננסית דומה לעסקיהן. המדינה שכחה אותן וחבל, כי בהן טמון עתיד הן "טבע" ו"כי"ל" הבאות.
וזהו מעגל סגור משום שהן יתקלו בקושי חוזר לגייס, שכן כשמשקיעים מוסדיים אינם משקיעים בחברה, יורד אמון הציבור בה.
בשורה התחתונה, כשחברות ההון סיכון עוברות את מסוכת ההנפקה, הן נופלות לתרדמת שוק ועלולות לגווע. הגנה על מוסדיים להשקיע בהון סיכון, תוך חסימתם מהשקעות בחברות ציבוריות קטנות, שמצויות בשלבים מתקדמים מאלו של הון סיכון, היא אולי צעד אחד ליזמים, אבל מדובר בצעד קטן שבסופו של דבר עלול להזיק, הן לציבור שהשקעותיו יימחקו והן למדינה שתאבד מנועי צמיחה קיימים, שנתקעו במסילה הציבורית.
דבי קאופמן היא מחברת הספר "חלום של שוק" שמספר את סיפור בהתנפצות בועת ההיי-טק וראה אור בשנת 2003. סוחרת עצמאית בשוק ההון ועשויה להיות בעלת עניין במניות ובנושאים המוזכרים במאמריה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
