אתמוך בששינסקי, בשני תנאים

בפתח דבריי אומר מפורשות, כמו שאני נוהגת כל העת, כי עקרונות ועדת ששינסקי מקובלים עליי. עם זאת, קיימות שתי התניות שאין אני מבינה את הקושי ליישמן: האחת, שמירה והבטחתם של תעריפי החשמל; השנייה, הקמת קרן רווחה מיוחדת מרווחי הגז. אם שני התנאים הללו יתקיימו, אתמוך בששינסקי.

המאבק על אבטחת תעריפי החשמל מצטרף לשורה של מאבקים עקרוניים שלי על הורדת מחירי הדלק והמים וטיפול במצוקת הדיור. איני צריכה להוכיח את עצמי. חובת ההוכחה מוטלת על האחרים בדגש על משרד האוצר המופקד על הקופה הציבורית.

בחרתי לכתוב את הטור הזה ולומר, עד כאן. לא אגלה חולשה ופשרנות לנוכח הגורמים המבקשים לפזר מסך של עשן, תוך הטעיית הציבור בכל הקשור לעמדותיי בעניין דוח ששינסקי.

ד"ש לספינולוגים

המוסף הכלכלי של עיתון "הארץ", "דה מרקר", מנסה להלך אימים על חברי כנסת שלא הלכו עם הפופוליזם הזול שהוא מכתיב בחודשים האחרונים. "דה מרקר" נקט מהרגע הראשון עמדה חדה וברורה: אני בעד דוח ששינסקי, ומי שלא אתי הוא נגדי. אמירה המתאימה למשטרים אפלים המתפרקים מנכסיהם בימים אלה במזרח התיכון.

אנצל את ההזדמנות הזו כדי לשלוח ד"ש לספינולוגים שעובדים בשירותו של מאן דהוא. לצערי, כמי שמכירה את התחום, נחשפתם. זה פשוט לא עובד לכם. הציבור חכם והציבור צודק. גם הוא מבין כי בוועדת ששינסקי ובעקרונותיה יש יסודות רבים של תבונה, אולם קריאה מעמיקה ויסודית של המסקנות מולידה שאלות פתוחות, שאותן יש ליישב בשיח פתוח.

ועדת ששינסקי התנהלה בעולם "מתוקן", עולם של טרם המהפכות. רצה הגורל והעולם משתנה וטופח לנו ולה על פנים. נערי האוצר כרגיל מרהיבים בלשונם. נראה כי כולם יצאו מאותה מעבדה שבה מרכיבים את הנוסחאות החכמות לחלוקת הכסף של הציבור. משום מה הציבור, שלמענו ובשמו הם מדברים נשאר תמיד בגדר נעלם. אפילו לא איקס בריבוע. נעלם.

לקח המים

מורים למתמטיקה נוהגים לומר כי הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה. הדרך (אולי) נכונה, אבל התוצאה הרסנית. על זה יעידו אזרחי ישראל שמשלמים היום תעריפי מים גבוהים יותר. גם אז לאוצר הייתה נוסחה לביצוע הרפורמה בתאגידי המים, והתוצאה לא איחרה להגיע. מוצר בסיסי כמו מים הופקע משליטת הציבור ועבר לניהול חיצוני. מאז, אני נלחמת בכל דרך אפשרית למנוע את עליית מחירי המים. נלחמת את מלחמתם של רבבות קולות שותקים, שלא יוצאים לכיכר א-תחריר, לא קוראים את "דה מרקר", ואולי גם לא יקראו את המאמר הזה.

לא רק בסוגיית המים סברו נערי האוצר שהם צודקים. גם אז כמו עכשיו הם עוטים ומניפים את הצדק החברתי. "צדק" שבשמו ולמענו הם נלחמים. משום מה הלוחמים שלהם, העובדים הסוציאליים, הנכים, מפוטרי המפעלים, תושבי קריית שמונה, הזוגות הצעירים, מחוסרי הדיור, ויקי קנפו, גמלאי צה"ל הקשישים בשוק מחנה יהודה לא הסמיכו את נערי האוצר כמפקדיהם. הם מתמרדים. הם מורדים. לא רוצים.

שפתם פשוטה, האוצר לא יכול להיות חברתי, זה לא בדנ"א שלו. במעבדה מייצרים נוסחאות, לא מנהיגים חברתיים. האוצר מתחמק מלענות על שתי שאלות מרכזיות העולות מדיוני הוועדה. האחת, עתיד מחירי חשמל בעקבות עליית תשומות, בדגש על מיסוי גבוה; השנייה, סוגיית קרן ייעודית מרווחי הגז, קרן רווחה לטובת צמצום פערים בחברה.

אתחיל דווקא בשנייה. עם מציאת התגליות ושאלת אופן חלוקת השלל, דיברו איתנו נציגי האוצר על חשיבות הקמתה של קרן רווחה מיוחדת. משום מה האוצר שהסכמנו שאינו חברתי, לא הביא לדיון את נושא הקרן. מדוע?! דווקא העובדים הסוציאליים, קשישים, וזוגות צעירים בנו על הרווחים העתידיים.

האוצר - וגם מאחזי עיניים אחרים - לא ידעו לספק תשובות. כי אין להם תשובה. אבל מה לנו כי נלין. האוצר פעל כמנהג בני המקום. מדינות ערב סעודיה, מצרים, לוב, ועיראק לא הקימו וכנראה גם לא יקימו קרן עושר למען רווחתו של העם. המדינה נוטלת את הכסף לעצמה. היא כבר תדע איך לחלק את העושר.

ריח של מחטף

מהירות היא שם המשחק, לא צדק. על זה נאמר, שצדק צריך להיעשות וגם להיראות. בטח אם הוא חברתי. לצורה ולאופן שפועל האוצר יש ריח של מחטף. עצרו רגע, תנשמו עמוק. ששינסקי זה חוק חשוב. כבר אמרתי, אני בעד העקרונות שלו. עם זאת, היעדר מבנה חקיקתי המסדיר הקמת קרן רווחה לטובת הציבור הוא רק חצי מהדרך. שלא נדבר על התוצאה הסופית.

בעניין סוגיית תעריפי החשמל, ביטאתי לא אחת את החשש שלי שמא הם יאמירו לאחר אימוץ מסקנות ששינסקי. כלל פשוט הוא, ככל שמחיר התשומות על מוצר עולה כך צרכני המוצר ישלמו עליו יותר. נכונים הדברים לעולם הבנייה, התעשייה וגם למשק האנרגיה. ביקשתי כל העת ערובה לכך שמחירי החשמל לא יושפעו דרמטית ממיסוי גבוה על ספקי הגז הטבעי.

חברת החשמל היא הצרכן העיקרי של אותן חברות אנרגיה. איש לא מוכן להתחייב על מחירי החשמל. בהיעדר התחייבות, בחרתי לנקוט גישה שמרנית יותר וצידדתי בחוות-דעת המיעוט - של ד"ר יעקב מימרן, הממונה על ענייני הנפט, ושל שאול צמח, מנכ"ל משרד התשתיות, חברי ועדת ששינסקי שהציעו רף מיסוי של 40%-45%. מימרן וצמח הם ידענים גדולים לא פחות מנערי האוצר. סולידיים שמרנים, צנועים משהו, בדומה לחוות-דעתם.

לא סומכת על משרד האוצר

לסיכום אומר, כמי שבאה מקריית-גת מעולם לא באתי במגע עם אילי הון, לא הלכתי למסיבותיהם, לבתיהם ולנשפיהם. אני לא באה משם. אם המדינה מפחדת מעשירייה ומיזמיה, שתקבל החלטה היום - לא לחלק זיכיונות לחיפושי נפט. שהמדינה תתחיל לחפש ולהפיק גז ונפט. אהיה הראשונה להצביע בעד יוזמה זו. אני בעד הלאמה מלאה של אוצרות הטבע של המדינה.

עם זאת, מדינת ישראל בחרה להפריט את אוצרות הטבע שלה. היא השאירה זאת בידיהם של משקיעים זרים בעלי ממון, ואזרחים פרטיים שהשקיעו את כספיהם בתקווה שיום אחד יימצא גז. מכל אוצרות הטבע נשאר רק אוצר אחד; שמו משרד האוצר. עליו, לצערי, בכל הקשור לקידום נושאים חברתיים אני לא סומכת.

הכותבת היא תא"ל במיל, ח"כית מטעם מפלגת הליכוד וחברה בוועדות הכספים, החוץ והביטחון