תנו לנו דם

ביום שלישי היה כאן פסטיבל, אבל אירועי יום רביעי הסיטו את תשומת-הלב התקשורתית ממשה קצב. הפיגוע באוטובוס בירושלים היה דרמטי מספיק כדי שנשכח אותו לרגע בצד, וחוץ מזה, גם אליזבט טיילור מתה. עם כל הכבוד, יש דברים יותר חשובים מנשיא שנשלח לכלא על אונס. האם זה אומר שכבר גמרנו איתו חשבון, עם הנשיא שסרח? ודאי שלא. הוא עוד ישמע מאיתנו. חכו חכו.

פרשת קצב מביאה אותנו לאמירות מתלהמות, קשות, קיצוניות - אנחנו כבר לא ממש שמים לב למה שיוצא לנו מהפה. נכון, יש לנו נשיא אנס, וזאת פדיחה ובושה גדולה. אבל האם זה אומר שכולנו צריכים להפוך לסוקלים שלו בכיכר העיר? האם מעשיו של קצב נותנים לנו לגיטימציה להשתלח ללא רסן ולפרוק כל עול?

לפני שאני מתחילה אולי חשוב שאקדים ואומר באופן ברור: אין לי שום צער על כך שקצב נשלח לכלא על הרשעתו, ואני לא מנסה לסנגר עליו. אף לא לרגע. ועם זאת, תחושת בחילה ליוותה את הלך הרוח שהיה סביבו בתקשורת השבוע. גם כשאנחנו צודקים, נראה שסיגלנו לעצמנו דרך די מגעילה לעשות את זה.

אולי זוהי דרכה של התקשורת לנקות את עצמה מרגשי האשמה. הרי עוד לפני התלונות של א' מפה וא' משם, לא מעט אנשי תקשורת ידעו במשך תקופה ארוכה על מעלליו של קצב, ולא אמרו דבר. האם זוהי דרכם לחפות על כך עכשיו? להכפיל את העוצמה של הביקורת, לצלוב אותו לאחר שכבר נצלב, הורשע והוצא להורג מבחינה תקשורתית, כבר עם פרוץ הפרשה, ולעשות לו את זה שוב ושוב ושוב?

נכון, קצב סרח, ועל מה שעשה הוא צריך לשלם, וגם להוות דוגמה. הוא נשא בתפקיד ציבורי ייצוגי, ובציניות שימש דוגמה נוראה למשמעות של התפקיד הזה ולאחריות שיש לאדם הנושא אותו. על כך יש לשלם, וקצב אכן שילם מחיר יקר בשנים האחרונות, וימשיך לשלם בעתיד. אבל עזבו לרגע את קצב, ובואו נסתכל על עצמנו, ועל הדרך שבה אנו מתנהגים עם ההרשעה וגם עם גזר הדין שלו. מה זה אומר עלינו, שאנחנו מרגישים את הצורך להתלהם ככה?

אולי הסיבה נעוצה בכך שקצב, עד לרגע זה, לא הודה ולא הביע חרטה על מעשיו. מבחינתו, הוא עדיין הקורבן, שזה כמובן רק מעצבן אותנו יותר. אילו קצב היה מביע חרטה, אולי הוא היה מצליח להוציא מאיתנו קצת חמלה. אבל ככל שהוא מתבצר יותר בעמדה שלו, מאשים את כל העולם ואשתו ופשוט לא מוכן בשום אופן להביט בעצמו במראה ולהודות שהוא ניצל לרעה את כוחו כדי להתעלל בנשים, כך אנחנו שונאים אותו יותר.

ואתם יודעים משהו? גם זה לא תירוץ. כי העובדה שקצב הוא כזה, לא נותנת לנו את הלגיטימציה להיות בהמות.

התקשורת היא זו שמלבה את הלך הרוח בציבור, וחוזר חלילה. נדמה, שככל שעובר הזמן אנחנו הופכים לאלימים יותר, מורעלים יותר ולמלאי שנאה ורגשי נקם. זה בסדר לרצות צדק, וזה גם בסדר להתבייש בנשיא שהכתים את מוסד הנשיאות המכובד, אבל האם הלינץ' התקשורתי משחרר אצל כל אחד מאיתנו את החשק להיות ציני יותר, מרושע יותר ומרחיק לכת יותר בתגובות שלו?

מתישהו, השחיתות הלכה והתפשטה והתחלנו להגיד שאיבדנו את הבושה במדינה הזאת. האם בגלל זה התעצמו פה הלינצ'ים התקשורתיים - כדי להחזיר לנו את הבושה? כדי לגרום לנו להרגיש משהו אחרי שהפכנו לכל כך קהי חושים? לא בטוח. מה שכן, "מקורביו" של קצב כבר מרמזים על כך שהנשיא לשעבר והאנס המורשע והאסיר בהווה, עלול לשים קץ לחייו. הוא לא יוכל לשאת את הבושה שהוא סופג מהתקשורת. האם רק במוות נסתפק, כי עונש "רגיל" כבר לא עושה לנו את זה?

איבדנו את היכולת לשפוט מידתיות, וזה נכון לגבי הכול. שכחנו איך מביעים עמדה או דעה כבני אדם. נדמה לנו, שאם לא נתלהם, ניצור פרובוקציות קיצוניות או נצא בסיסמאות רצחניות, אף אחד לא יקשיב. וכך הקקופוניה רק הולכת והופכת למחרישה אוזניים יותר.

אין מה לדאוג - קצב את שלו ישלם, אבל מה איתנו? אנחנו נשארים עם עודף שנאה, ובלי יכולת לנהוג כבני אדם. אז במה אנחנו טובים יותר מאלה שאותם אנחנו נהנים כל-כך לבקר? בהתנהלות הזו אין לנו את מי להאשים. כל אחד יכול להאשים רק את עצמו על כך שהוא מאפשר לעצמו להיגרר למחוזות האלה.

דווקא כאן כדאי אולי לקחת דוגמה מהנשיא שלנו דהיום, שמספק הזדמנות לחוויה מתקנת. פרשת קצב היא פרשה שנעדיף כולנו לשכוח, אך אתמול, כשנשאל שמעון פרס מה יהיה על פסלו של קצב שניצב בין פסלי הנשיאים בבית הנשיא, הוא אמר: הפסל יישאר במקומו כי את ההיסטוריה לא נמחק, משום שאנחנו לא רוסיה. אם למישהו יכולה להיות ונדטה אישית כלפי קצב, הרי זה לפרס, שהיה אמור להיבחר לתפקיד הנשיא במקומו, והפסיד. אבל פרס אינו ממהר להיגרר למחוזות ההתלהמות, הנקם והרצון לנתץ את פסלו של הנשיא שסרח.

כן, זה קרה, זה מגעיל, אנחנו ודאי לא גאים בזה, אבל בינינו, זה יכול היה לקרות גם במדינות מתוקנות אחרות רבות (ובחלקן זה גם קרה). אנשים סורחים ועושים מעשים מבישים. זה לא אומר שגם אנחנו צריכים להיות כאלה.