חופש זה בעיקר עניין של הגדרה

הנה טרנד שסוחף בזמן האחרון את כל העולם (טוב, אולי חוץ מהצונאמי ביפן), וגם נורא מתאים לפסח: החופש. זה מה שצעקו ההמונים בכיכר תחריר, זה מה שרוצים המורדים בלוב (או לפחות מה שהם חושבים שהם רוצים), זה מה שדורשים המפגינים בסוריה, בתימן ובבחריין, וזאת המילה שאנחנו, הישראלים, אוהבים כל-כך לפתוח בשמה במלחמת חורמה בכל פעם שנדמה לנו שהיא מאוימת (ע"ע חופש המידע, חופש הביטוי, חופש אקדמי ובערך כל דבר חוץ מהחופש הגדול).

בעוד העולם האוטוקרטי נלחם על החופש שלו, תהליך דומה קורה גם בעולם הדמוקרטי. החופש ששרר עד היום במדינות הדמוקרטיות כבר לא באמת עושה את זה לאף אחד, וצצות לא מעט קבוצות של אנשים שדורשות חופש גדול יותר.

אצלנו, למשל, נדמה כי האינטרפרטציה האהובה ביותר של חופש הביטוי היא לצרוח "פאשיזם" בכל פעם שמישהו אומר משהו שלא מוצא חן בעינינו.

צודקים המפגינים בעולם הערבי - להם באמת יש על מה להתלונן. אלה אנשים שנוצלו במשך שנים ארוכות, חיו תחת חוקים פרימיטיביים, בפחד מוות, ותחת עריצות של מיעוט שגזל מהם בגסות את כל העושר ואת היכולת לחיות ולהתקיים בכבוד.

אבל מה איתנו?

חופש הוא מושג חמקמק. מה זה בעצם חופש? תמיד אפשר לשאוף לעוד חופש, אבל השאלה היא כמה גבולות אפשר לפרוץ בלי שהמסגרת בסוף קורסת לגמרי.

חישבו על זה כך: האם שיא החופש שהאדם אי-פעם חווה היה בעצם בתקופות קדמוניות, בהן הוא הסתובב עירום וחופשי לגמרי לצוד לעצמו ארוחת ערב ולא להיות מחויב לשום דבר חוץ מזה?

שהרי הבגדים הם סוג של הגבלה (במיוחד אם אתה קורבן אופנה), וכך גם צביעות וגינונים חברתיים (במיוחד אם אתה ג'ון גליאנו), שמירה על החוקים (במיוחד אם אתה פוליטיקאי), ועוד המון דברים שמגבילים אותנו יום-יום.

בואו נודה בזה - חופש אמיתי בעולם המודרני הוא עניין של הגדרה, ואנחנו חופשיים להיות אלה שינסחו אותה.

אפשר להסתכל למשל על וויקיליקס - שהגדיר מחדש את כל מה שנופל תחת חופש המידע. מצד אחד, זה מקסים. שום דבר ואף אחד אינו מוגן יותר, כי כל מילה וכל מייל שנשלח בהיסח הדעת ממישהו למישהו יכול למצוא את עצמו מפורסם מחר בכל כלי התקשורת בעולם.

אין ספק כי כלי התקשורת מרוצים ממלאי הכותרות הסנסציוניות שזה מספק להם. אבל מצד שני, איפה הטרנד הזה משאיר את המדינות הדמוקרטיות?

החלק הארי של המידע שמפורסם בדרך הסקסית של הוויקיליקס, הוא מידע סודי ואינטימי של ממשלים דמוקרטיים. כן, אלה שמקדמים את החופש, ומעודדים גם את אזרחי המדינות האוטוקרטיות לדרוש חופש, כפי שמגיע להם.

בגלל החופש שקיים בהן, קל יותר להגיע למידע הסנסציוני הזה בתוך מדינות דמוקרטיות. קל יותר לשתול חפרפרות וגם קל יותר להשיג משתפי פעולה, בעיקר בגלל שבמדינות הדמוקרטיות אנשים לא חיים בפחד שאם ידליפו משהו, יענו אותם או יסקלו אותם ואת משפחתם באבנים בכיכר העיר.

אז המידע הזה מפורסם, אבל מה הוא באמת נותן לנו, האזרחים? הרבה מאד מידע שאין לנו כל-כך מה לעשות איתו, אך הוא עושה נזקים רבים לאלה שאמורים לנווט עבורנו את הספינה שכולנו שטים עליה.

כך שהנהנים העיקריים הם דווקא השליטים האוטוקרטיים, שלא ממש מעוניינים בחופש של מישהו זולת הם עצמם. הם מקבלים המון מידע, בלחיצת כפתור וללא כל מאמץ. התופעה הזו מחלישה ממשלים דמוקרטיים, אם כך, ומחזקת על חשבונם את האחרים.

זה קצת מזכיר את הדרך שבה הטרור המודרני למד לנצל לרעה את חופש התנועה בארה"ב כדי להוציא לפועל את המגה-פיגוע של 11 בספטמבר. לאן, אם כן, כל זה יוביל?

קצת קשה לדעת, אבל כרגע, זה לא נראה טוב. אני יודעת שזה נורא לא נאור ופוליטיקלי קורקט לומר את זה, אבל כדי שיתקיים משטר שדוגל בחופש, צריך לשלם מחיר מסוים כדי שהממשל הזה גם יוכל להתנהל, לעבוד ולהתגונן בפני אלה שמעוניינים לחסל אותו, וברוך השם יש לא מעט.

לפעמים אנחנו לא יודעים כמה טוב מה שיש לנו, עד שהוא לא נלקח מאיתנו. אנחנו רוצים עוד ועוד, בלי להבין איפה עובר הגבול העדין בין משטר מסודר לבין אנרכיה, ובלי להפנים עד הסוף את המחיר הכבד שאנחנו עלולים לשלם עבור עוד כמה פרומילים של חופש מדומה, שרובנו לא ממש נפיק ממנו הרבה תועלת.

במקום לבדוק את הגבולות החדשים והכללים שיתאימו יותר לדמוקרטיה בריאה של התקופה המודרנית, אנחנו עסוקים בסיסמאות, ומנסים למתוח את גבולות "הדמוקרטיה הישנה" עד אינסוף. האם זה חכם?

אז בחג החירות הזה, שני דברים אני מאחלת. לאלה שהם באמת מסכנים כי הם כבולים לחיי גיהינום, לקבל את החופש המינימלי המגיע להם כבני אדם שזכותם לחיות בכבוד (ולא, תושבי תל-אביב, הכוונה אינה אליכם).

ולאלה שיודעים לצעוק סיסמאות על חופש, כי הם כבר קצת משועממים מכל הדברים הטובים שעוטפים אותם - להפסיק להיתפס לשטויות, ובמקום זה לראות איך הם מתעלים את האנרגיה שלהם כדי לעזור לאלה שבאמת כבולים לחיי גיהינום.

חג שמח.