הסטטוס: רוח רפאים

"איך היה באימון?", שאלה אותי הבחורה שפגשתי ברחוב שעה קלה אחרי שחזרתי מהסטודיו שבו אני מתאמן. לרגע לא הבנתי איך היא יודעת שהייתי באימון, ובינינו, גם לא ממש זכרתי מי היא ושהיא בכלל ברשימת החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר עניין אחר. פשוט שכחתי גם ממנה וגם מהעובדה שעשיתי צ'ק אין בפייסבוק פלייסס שנכנס לחיינו בסערה (טוב לא סערה, יותר כמו רוח מחלון שפורקסוור שכחו לסגור).

אז למה אנחנו בעצם עושים צ'ק אין? ולמה לכל הרוחות אני כותב על משהו שהוא כל-כך 2010? כי עכשיו, כשפייסבוק ישראל נכנסה לסיפור, אתם צפויים להיות מותקפים מכל עבר בעדכונים "חמים" מחברים שלכם (או מסתם בחורות שתפגשו ברחוב אחרי אימון): איפה הם נמצאים, עם מי, ומה הם עושים שם, וכל זאת בצירוף תמונה שכמובן עברה דרך אפליקציה מגניבה באייפון.

על השאלה למה אנחנו עושים את זה תוכלו לענות כשתדעו להסביר למה אנשים משתתפים בתוכניות ריאליטי. אם אתיימר לרגע להשיב על השאלה האחרונה, אומר שאנשים רוצים להתפרסם, לקבל הכרה חברתית בכך שאישיותם מעניינת, שהחיים שלהם מרתקים לא פחות, ושמה שיש להם להגיד, לעשות ולהראות לעולם הוא סוג של ריאליטי, ושאתם פשוט חייבים לצפות, חייבים להתעדכן בעמודים שלהם בפייס כאילו היו ערוץ 20 בגירסה אינטימית. עד כמה אינטימית? אתם ועוד 1,872 חבריהם הטובים (והנודניקית מהרחוב אחרי המכון. זאתי בכל מקום).

אז עוד לפני שהשלב הבא כבר קורה ובמסגרתו חברות מסחריות מנסות לשכנע אתכם לעשות צ'ק אין בפייסבוק כדי לקבל הטבות (זניחות לרוב, כמו כוס יין במסעדה, בהזמנת ארוחה בת שלוש מנות), משהו שקצת תפס בניו-יורק ובערים מסוימות באירופה, אבל כמעט אין סיכוי שיתפוס בארץ - והופ, השלב הבא כבר רץ ומאפשר לחברות מסחריות שעשיתם אצלן צ'ק אין מרצונכם לפרסם בקרב חבריכם את העובדה שביקרתם בעסק שלהם.

גל ההשתלטות המסחרית הזו על הפייס שלכם לא ייתפס כמשהו מגניב, אלא דווקא כמשהו מעיק, ולאט-לאט יגרום לכם להפוך למה שמכונה "פסיבי הרשת", אלה שריבוי הצ'ק אין, המידע, התמונות, הלינקים ועמודי הלייק דחפו אותם להיות גולשים פסיביים, כאלו שרק מתעדכנים במה שאחרים עושים ולא טורחים לכתוב אפילו סטטוס, ואט-אט הופכים למעין רוחות רפאים וירטואליות המשוטטות בינינו, שואבות מידע מאחרים ושומרות אותו לעצמן עד שאנו שוכחים בכלל שהם ברשימת החברים שלנו, ממש כמו הבחורה שפגשתי אחרי המכון.

האם יש דרך ביניים? האם נגזר עלינו להיות פליטי ריאליטי בשקל של עצמנו, או רוחות רפאים? האם יש דרך שבה אנחנו יכולים לצאת טוב ולא מתלהבים מדי כשאנחנו עושים צ'ק אין ל"הרברט סמואל" או ל"בן-גוריון אירפורט", כי רק כך נראה לחברינו שאנחנו חיים את החיים הטובים?

אני מניח שאילו היו לי תשובות לשאלות האלה, מארק צוקרברג היה עושה "לייק" לטור הזה. כרגע אני מעדיף לחשוב שאי-ידיעת השפה העברית מונעת ממנו לעשות זאת, ממש כמו שאר פסיבי הרשת, שקראו את הטור הזה עכשיו ולא עשו לו "לייק".

הכותב הוא דובר ומנהל יחסי הציבור של קבוצת ענני תקשורת