השמאל הישראלי שכח את הדרך

האם יש דבר מתעתע יותר מאדם שמרשה לעצמו חצייה של קווים אדומים, ומצדיק כל מכה מתחת לחגורה בשם הסובלנות? אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני מעדיפה את הדבר האמיתי, גרוע ככל שיהיה, על פני רוע שמסתיר את פניו במסכה מתוקה, שמונעת ממך להתכונן לכך שהוא יתקוף אותך.

אתמול מצאתי את עצמי נגררת לוויכוח פייסבוק. כן, זה קורה הרבה למכורים. בגדול, הדיון התנהל על-ידי קומץ קיצוניים, שנראה שהם מאמינים שהם הומאניים ונאורים, ולכן יחסלו את כל מי שלא מסכים איתם. הנושא היה "הכרזת העצמאות מהכיבוש" שמתרחשת היום ביוזמת אנשי שמאל, חתומה בידי מגוון זוכי פרסי אמנות.

יו"ר האיחוד הלאומי, יעקב כץ, מיהר לכנות את "אנשי הרוח" כ"חבורה קיקיונית של בעלי עיוות נפשי" ו"שרשרת מזון אשכנזית חולה שמעודדת את הערבים משספי הגרונות". כן, כולנו כבר יודעים שכך נשמע אדם קיצוני, ומכצל'ה כולנו גם מצפים לזה.

אבל בואו תראו, חתני כל הפרסים שאי-פעם הומצאו בישראל, שמייצגים את "הכרזת העצמאות" הזו, מיהם האנשים שתומכים בכם, ובאיזו דרך הם בוחרים להתבטא. השמאלנים הנאורים בפייסבוק נשמעים בדיוק כמו כצל'ה, ואף גרוע יותר: הדוסים, הנאצים, חירט וילדרס ורוצחי היהודים בשואה, היו כינויי החיבה שהודבקו לאלה שהעזו להביע פקפוק במהלך "הכרזת העצמאות".

הנה מגוון ציטוטי סובלנות דתית ופוליטית נבחרים: "בכל דת כתובים כל מני דברים וכל דוס בוחר לפרשם לפי הבנתו", "המתנחלים הם חבורת פסיכופטים", "לובשי הכיפות והשמלות של הדתות האחרות לא יותר טובים", ו"אני לא מבינה איך אנשים סתמיים מעזים בכלל להביע מורת רוח".

כל אלה, כמה אירוני, הן אמירות של אלה שמטיפים ל... שלום.

ה'עליהום' חגג מול גולש אחד נחוש במיוחד, שהתעקש לשאול שאלות ענייניות, אבל זכה רק ללעג ול"כאפות" וירטואליות. אחרי שהוא החליט לפרוש מהדיון כי ירדו עליו בכל דרך אפשרית (כולל "איך אני אוהבת את האנשים האלה שאומרים יום טוב במקום פאק-אוף"), היה מי שהחליט להמשיך לרדוף אותו, לחפש פרטים שלו ברשת, ולפרסם אותם עבור "מי שיתגעגע" וירצה להמשיך לעקוב אחריו.

כך נפנפו מטיפי השלום בשמו המלא, הכתובת, הטלפונים והרזומה שלו, שמיד זכה לביקורות שטניות מכל עבר, ואחת השמאלניות החביבות הוסיפה - "למען יראו וייראו".

כן, אפשר לקרוא לזה לינץ' וירטואלי, והכול בשם הנאורות, כמובן. חבורת הנאורים מטיפה אולי לסובלנות מול הפלסטינים, אבל עזבו אותם מסובלנות כלפי כל דבר שאינו מתיישב ב-100% עם דעתם. כל מי שהעיר להם, גם אם לגמרי בעדינות, זכה לממטר גידופים מכל עבר. "מישהו משגר לפה את כל החארות. איפה ה-K300?", שאל אחד הסובלניים, ונענה על-ידי אחרת - "היום יום ההולדת של היטלר, בגלל זה יצאו כל אלה מהחורים".

אין ספק שעקרב בתחפושת של כבש הוא הרבה יותר מסוכן מסתם עקרב. גם מסוכן שאותם "אנשי רוח" עטורי פרסים שחותמים בחדווה על הכרזות, לא מביטים סביבם כדי לבדוק איך נראים התומכים שלהם.

האם סוג כזה של שיח, איומים וסתימת פיות הם מה שהאנשים האלה מעוניינים לייצג? אני קצת מתקשה להאמין. גם לא מקובלים עלי התירוצים העלובים של "הגיעו מים עד נפש" ולכן אין ברירה אלא להוריד את הכפפות. העובדה שאדם אחר מתנהג באלימות ובבהמיות, לא נותנת לך את הלגיטימציה לעשות את זה, בשם שום דבר, ויהיה קדוש בעיניך ככל שיהיה.

במדינה שבה השמאל הקיצוני "רודף השלום" הפך למתלהם, לאלים ולכזה שאינו מוכן לשמוע שום דעה חוץ מזו של עצמו, איזה עתיד יש? איזו תרבות יש? מה בעצם נותר מה"רוח", חוץ מצלצולים?

פרסים ותארים אינם מהווים כיסוי אמיתי לעירום מכוער - כולם רואים אותו. אז אולי הגיע הזמן שהשמאל הקיצוני יכיר במה שהוא באמת: קיצוני, אך לא שמאל. מה זה שמאל, בכלל? האם שמאל זה רק הקמה של מדינה פלסטינית בכל מחיר? לא. שמאל הוא דרך של סובלנות, שמאל הוא חופש הביטוי, ושמאל הוא שלום. אבל למרבה הצער, כל אלה כבר אינם קיימים יותר בשמאל הקיצוני, המתנפל על כל מי שמעז להעיר לו.

ספציפית, לגבי ההכרזה הזו, אני באופן אישי אמביוולנטית. מצד אחד, ישראל צריכה לדחוף לכינונה של מדינה פלסטינית, ורצוי מאוד שזה יקרה לפני שזה ייכפה עלינו באמצעות הכרזה באו"ם ותמיכה עולמית. מצד שני, כדאי שנזכור שגם לנו יש פה אינטרס או שניים, שקוראים לו "חיי ילדינו". "אנו קוראים לכל אזרחי ישראל, לכנסת, לממשלה, לכל האזרחים בעולם ולממשלותיהם להכיר בשתי המדינות, בהן צריכות להתבטא זכות ההגדרה העצמית של שני העמים, כמו גם העקרונות הכלליים של הדמוקרטיה והשוויון", כך נכתב בהכרזה היפה.

אני באופן אישי אשמח מאוד לראות את זה קורה. אבל במסגרת המציאות בה אנו חיים, האופציה הזאת היא קצת חלומית בעיני, ואולי לא כדאי לבנות על זה שדווקא היא זו שתתרחש.

נניח, שבאופן נורא בלתי צפוי, נחזור לגבולות 67', אבל אבו-מאזן לא יצליח לשלוט על החמאס, שלא יצליח לשלוט על הג'יהאד ושאר ארגוני הטרור הרבים הרוחשים ברצועה, ונניח שכפי שהיה משנת 48' ועד כה, הפלסטינים דווקא יבחרו להמשיך לא להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, וימשיכו לחנך את ילדיהם להיות שאהידים, להתנהל על-פי חוקי השריעה, ולזרוק לכאן קסאמים וגראדים שמכוונים באופן מדויק לאוטובוסים שמסיעים ילדים, רק שהפעם יהיה להם הרבה יותר קל לעשות זאת?

למי שצופה במה שקורה ברשות הפלסטינית המפוצלת והלא מנוהלת, די ברור שזו אפשרות מאוד ריאלית. ואם היא תתאמת? האם כל חתני הפרסים יחבשו מיד קסדות ויתגייסו להגן על המולדת? האם לא כדאי, אולי, לחשוב על זה קודם? ואולי במסגרת ההכרזות, גם לקרוא לפלסטינים להכיר בקיום היהודי לצידם, בשלום ובשלווה, ללא טרור? או לקיים משטר דמוקרטי, ולהיות המדינה הערבית הראשונה שתעשה זאת?

לא רק שכדאי, אלא אפילו לא אחראי שלא לטרוח אפילו להזכיר את זה, כשיוצאים בהכרזות דרמטיות.

ועכשיו שהתבטאתי בצורה כל-כך מזעזעת, והפכתי את עצמי לתאומה של היטלר או לפחות לגלגול נשמתו, נותר לי רק לקוות שבדרכי הביתה לא ירססו אותי ב-K300 או משהו, כעונש ראוי על כך שאני לא סובלנית.

למי שמעוניין לראות איך מתנהל "שיח סובלני" על-ידי שמאל קיצוני - לחץ כאן.