כאשר היה נדמה שמדינות חדשות לא יוכלו עוד להיוולד - מניין אחרון מעמיד את מספרן של חברות האו"ם על 192, ויש כמה לא-חברות הטוענות לעצמאות - אנחנו מקבלים תזכורות על פוטנציאל ההתפצלות הנמשך של כדור הארץ. רק לפני 35 שנה היה נדמה שזה נגמר.
ב-1975 התכנסה בהלסינקי, פינלנד, "הוועידה לביטחון אירופה", שנועדה להבטיח את נצחיות הגבולות הקיימים של היבשת. לצורך זה, אירופה נתפסה במובן רחב מאוד: השטח שבין האוקיאנוס האטלנטי ובין האוקיאנוס השקט, אף כי יותר מחציו נמצא באסיה. הסיבה: הוא היה שייך לארץ אירופית, ברית-המועצות.
16 שנה אחר כך, הארץ הזו חדלה להתקיים. 15 ארצות חדשות קמו על חורבותיה. בארבע מהן ניסו מיעוטים אתניים לפרוש, ולכונן מדינות משלהם. שנתיים אחר כך פרצו מלחמות יוגוסלביה, שהניבו שבע מדינות חדשות. צ'כוסלובקיה התפרקה לשני מרכיביה האתניים.
כמעט לפני 3 שנים יצאה רוסיה למלחמה נגד גרוזיה, חטפה ממנה שתי "רפובליקות אוטונומיות", ומיהרה להכיר בעצמאותן. כמעט איש זולתה לא הכיר (סליחה, ניקרגואה הכירה, מן הצד השני של כוכב הלכת, באקט דיפלומטי כמעט-קומי).
אם נצרף אפוא את כל המדינות דה-יורה והמדינות דה-פאקטו, נמצא שבאירופה המורחבת יש כיום 28 ארצות יותר ממה שהיו ביום שבו נחתמו הסכמי הלסינקי. תוספת של 28 ארצות בזמן כל כך קצר היא עניין לא שגרתי, במיוחד ביבשת "בשלה", זאת אומרת יבשת שיש בה גבולות היסטוריים ומדינות היסטוריות.
באפריקה אמנם נולדו יותר מ-40 ארצות בין 1957 ל-1993, אבל היא הגיחה מעידן קולוניאלי, שבמרוצתו נתחמו גבולות שרירותיים, והומצאו ארצות יש מאין. רוב הגבולות באפריקה הם לא רק אבסורדיים, אלא טראגיים. הם הניבו מלחמות אזרחים, השמדות-עם ורודנויות ברבריות. מיליונים גוועו או נרצחו. אבל הראשונות לעצמאות התחייבו חגיגית עוד ב-1963 לשמור את הגבולות הקיימים. הן חשבו שהעיוותים הקולוניאליים עדיפים על פני התוצאות הבלתי-חזויות של ניסיון לתקן אותם.
שלום אלים
יציבות טריטוריאלית הייתה מאז ומעולם קנה-המידה של חיי שלום ושל שגשוג כלכלי. עד המאה ה-20 לא היה צורך להעמיד פנים שיציבות כזאת מתרחשת מכוח רצונן החופשי של הארצות הנוגעות בדבר. יציבות כזאת הייתה תמיד תוצאה של כפייה. זה היה מקור הביטוי הלטיני Pax Romana, "שלום רומאי". הוא היה שלום אלים, שהתקיים על חניתותיהם של לגיונות רומא. בחסותן קם ונהיה אזור הסחר החופשי הגדול ביותר בתולדות העולם העתיק.
מאז היו כל מיני שלומות כפויים. בעידן המודרני היו Pax Britannica, כל זמן שהייתה אימפריה בריטית, ו-Pax Americana, כל זמן שיש אימפריה אמריקאית. היטלר תכנן Pax Germanica, לפעמים במידה מדהימה של פרטנות. היפנים עמדו לכונן דומיניון על פני כל מזרח אסיה, שהם כינו "אזור השגשוג ההדדי", אף כי לא היה בו אפילו רמז של הדדיות. יום אחד יבוא גם שלום סיני, Pax Chinica.
בינתיים, בשקוע האימפריות, אנחנו מאזינים לשאון סיבובה של הצנטריפוגה הבין לאומית. בעוד חודשיים תקום הרפובליקה של דרום סודאן, ואולי תקרוס מיד אל תוך מלחמת אזרחים. תנועות צנטריפוגה יתכנו בארצות נוספות באפריקה. קשה לחזות את ההתפרצות הבאה, אבל יש כמה מועמדות במערב אפריקה ובמרכזה. תהליך השרטוט של מפת היבשת כנראה עדיין לא הסתיים. גם במערב אירופה יש מועמדות סבירות יחסית להתפצל: בלגיה (תמיד), בריטניה (סקוטלנד. היום, יום חמישי, נערכות בה בחירות לפרלמנט, שיעזרו לנו להעריך את מגמת פניה), ספרד (לא בעתיד הנראה לעין, אבל תמיד אפשרות), איטליה (לומברדיה, אולי, מי יודע).
המזרח התיכון מציג כמובן את שאלות ההתפרקות הדרמטיות ביותר. יש היגיון היסטורי בהתפרקות לוב, ואולי היא פשוט תתפרק דה-פאקטו. יש היגיון היסטורי בהתפרקות תימן, לפחות מפני שהיא הייתה מפורקת עד לפני 20 שנה. יש היגיון בהתקבצות האזורים הכורדיים של המזרח התיכון, על חשבון טורקיה, איראן, עיראק וסוריה. אבל זה יתכן רק בנסיבות של מלחמה כללית.
וכמובן, המדינה הפלסטינית. ההיה צירוף מלים טעון יותר בלקסיקון הישראלי ב-45 השנים האחרונות? "המדינה הפלסטינית" אינה רק ציון פוליטי, או גיאוגרפי. היא מצב דעת. היא מיצוי של מאוויים ושל פחדים. היא ההתחלה והיא הסוף. סבירותה הגוברת אינה יכולה להיות מקור של שמחה לישראלים, ואינה יכולה להזין אופטימיות.
יעמידו פנים לשעה קלה
בכ"ט בספטמבר 2011 (או משהו כזה) יצפו המוני פלסטינים בשידור חי של מהלך ההצבעה בעצרת האו"ם, ויצרפו את המספרים בתערובת של חרדה ושל אופוריה. הקולות יימנו, ורבבות יפרצו אל הכיכרות המרכזיים, ישירו "בילאדי, בילאדי", יניפו דגלים, ימחו דמעות, וינסו להעמיד פנים לשעה קלה שהם אמנם אדונים לגורלם. הישראלים יחרקו שיניים, קיצוניהם ימרקו מאכלות, מנהיגיהם ישמנו רובים. התתחלק ארץ ישראל בדרכי שלום? ישאל העולם, בפעם השנייה בתוך 64 שנה, ולא יידע את התשובה עוד חודשים רבים.
אולי לשידור החוזר הזה זקוק המזרח התיכון. אולי נחוצות עוד 1947, ואחריה עוד 1948; אולי יהודים וערבים צריכים להחליף תפקידים, לפני שיהיו מסוגלים לשנוא אלה את אלה קצת פחות.
סוריה הייתה זקוקה לשבעים שנה לפני שקיבלה, בחוסר חשק ותחת כפייה, את קיומה הנפרד של לבנון העצמאית. ליטא הקטנה החרימה את שכנתה הגדולה פולין, בין שתי מלחמות העולם, וסירבה לכונן איתה יחסים דיפלומטיים בגלל סכסוך על ריבונות בווילנה, שיהודים נהגו לקרוא "ירושלים ד'ליטא". פקיסטן והודו בקעו מחלציה של חלוקה טריטוריאלית מכאיבה - ואסרו במשך שנים טיסות ישירות, או אפילו אוטובוסים ישירים זו אל זו. בוליביה סירבה לדבר עם שכנתה צ'ילה במשך מאה שנה לאחר שהפסידה לה במלחמה.
לפני 20 שנה הייתה, אולי (אולי), הזדמנות להסמיך מדינה פלסטינית להתפייסות היסטורית. עכשיו, או מחר, או בעוד שנה, מדינה פלסטינית רק תתחיל תהליך ארוך ומכאיב ורב-חשדות של התפייסות. אולי. אפשר להבין ללבם של אלה החושבים את ה"אולי" למסופק מדי, ואינם מוכנים להסתכן. אבל סירובם להסתכן מזכיר במידת-מה את סירובם של הערבים בארץ ישראל המנדטורית להסתכן, בכ"ט בנובמבר 1947. הם עדיין משלמים את המחיר.
הודו ופקיסטן חוגגות את ימי העצמאות שלהן בהפרש של 24 שעות זו מזו. אף כי הן מוסיפות להיות שכנות עוינות, הן לא הפכו זו את יום העצמאות של זו למועד של תענית וקריאות שבר. מה טוב היה אילו העצמאות הפלסטינית, סמלית או לא-סמלית, הייתה מוכרזת ב-15 במאי. זה היה יכול להיות איתות לישראלים, שהמדינה ה-194 אינה רוצה להיות אירידנטיסטית, זאת אומרת להיות שלב ראשון בדרך אל שחרור פלסטין; שהעבר אולי לא מת, אבל הפלסטינים מוכנים לעבור לפרק הבא, גם אם המעבר יארך שבעים שנה; שקיום ישראל אולי אינו סיבה למסיבה, אבל אינו עוד סיבה להתפלש בעפר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
