מדינת ישראל סוף-סוף נורמלית

קיימות, או עשייה בת-קיימא, היא ניסיון לפתח את העולם שבו אנחנו חיים בדרך שתענה על הצרכים שלנו היום, אך לא תפגע ביכולתם של הדורות הבאים לענות על צרכיהם שלהם. לכן, עיסוק בקיימות הוא בעיקר במחשבה מתמדת על העתיד ועל מי שיחיו בו - מה הם ירצו? מה יהיו הצרכים שלהם? איך תיראה המציאות שלהם? מה נשאיר להם אחרי לכתנו?

כמי שמשתייכת לדור שעבורו עצמאות מדינת ישראל עדיין לא הייתה מובנת מאליה כפי שהיא עבור הדורות שבאו אחריו, אני זוכרת איך הורינו, שרבים מהם איבדו את כל מה שהיה להם רק שנים מעטות לפני שנולדנו, חיו על מנת להעניק לנו מציאות טובה יותר, בטוחה יותר ושמחה יותר מזו שהכירו הם. העתיד היה חזות הכול, כי העבר היה נורא.

למרבה המזל, בני דורי, שנולדו למציאות של מדינת ישראל עצמאית וחזקה, כבר יכולים להתרפק על עבר אחר - על ילדות מאושרת, על משפחתיות חזקה, על זיכרונות שהולכים איתנו לאורך כל חיינו. ההווה שלנו הוא של דור, שעם כל הקיטורים, התסכולים והקושי, הוא בטוח במקומו, מרגיש שייך, ויודע לבקש לעצמו אושר והגשמה עצמית.

אנחנו כבר לא צריכים לחיות רק בשביל הילדים שלנו, ובכל זאת, אנחנו חייבים לזכור, שהעתיד שייך להם ושבאחריותנו להבטיח שבעתיד הזה יתקיימו תנאים, שיאפשרו להם לפרוח, לשגשג ולהצליח.

הרבה פעמים אנחנו נוטים להסתכל על הדורות שצומחים כאן כיום, לצקצק בלשוננו ולהתלונן על היותם שטחיים, מפונקים, עילגים ובורים מכפי שהיינו אנחנו. הרבה פעמים אנחנו חרדים, שמא הילדים שגדלים כאן היום, לא יצליחו לעמוד במשימות שהעתיד צופן להם. אך האמת היא אחרת. אנחנו שופטים את הילדים האלה בכלים של העבר - כלים שהתאימו כדי לשפוט אותנו כשהיינו אנחנו ילדים. השפה שלהם, שאיננו מבינים אותה, היא הדרך שבה אנשים מתקשרים בעולם גלובלי, שבו צריך לדעת לתקשר ביעילות עם אנשים ממדינות שונות ומתרבויות שונות.

השטחיות והבורות שאנחנו מייחסים להם, נובעות מהעובדה שהם גדלים במציאות שבה מידע טריוויאלי הוא זמין ונגיש כל-כך, עד שלא חייבים לצבור אותו בתאים האפורים. הפינוק שאנחנו חושבים שהם לוקים בו, נובע מכך שאיננו מודעים לחלק ניכר מהאתגרים שעומדים בפני ילדים בני-זמננו. בקיצור, הילדים של היום הם לא הילדים של פעם - וטוב שכך.

אחרי אלפיים שנות גלות, שבהן היצמדות למסורת וחיקוי אורחות החיים של הדורות שקדמו היו הדרך לשרוד כעם בעל זהות, הגענו סוף-סוף אל הנורמליות, שמשמעותה היא, שכל דור ודור בורא לעצמו מציאות חדשה, בלי לחשוש לשמוט את בסיס הווייתנו. כשעם בטוח בקיומו, הוא יכול להרשות לעצמו להשתנות ולהתחדש בכל דור ודור. בעיניי, זוהי מהותה של עצמאות.

הכותבת היא אדריכלית, סמנכ"לית תכנון וקיימות בשיכון ובינוי