סטטוס-קוו יש רק בראש של ביבי

נתניהו, כך נדמה, קיבל החלטה אסטרטגית אחת בתחילת כהונתו, והוא מתאבד עליה: לשמור על סטטוס-קוו - ולא משנה מה קורה. האסטרטגיה הזאת נחמדה, לגיטימית, ואולי גם היתה יכולה לעבוד נפלא, אילו היא היתה אפשרית. אבל המציאות המרה היא שהאסטרטגיה הזאת מבוססת על מציאות עבר שהשתנתה ואינה קיימת יותר. אפילו לא קרוב.

תכל'ס - איזו פריצת דרך אמיתית הציע אובמה בתוכנית שלו? שום דבר שלא ידענו קודם. האם ההתייחסות שלו לקווי 67' היא באמת מהפכנית? הרי התבססות על הקווים האלה, עם עריכת השינויים ההכרחיים המתבקשים, היא ברורה וקיימת כבר שנים ארוכות, והדרך שבה מנסחים אותה לא משנה את המהות.

אבל הקטע העצוב הוא שזה לא משנה. גם אם נתניהו נגד המהות, וגם אם הוא צודק, ההתנהלות שלו מטופשת. בתגובתו הוא מסב את מירב תשומת-הלב לסרבנות הישראלית לתהליך, מתמקד רק בצפרדעים שאנחנו מתקשים לבלוע, ושוב מסייע להורדת האחריות מהצד השני.

בלי קשר לסיבה שלו, נתניהו, שמשום מה יש לו תדמית של אדם שמבין תקשורת, שוב שוגה מבחינה תקשורתית. בשנתיים וחצי שבהן הוא ראש ממשלה, הוא הצליח להעמיק את הבעיה התדמיתית של ישראל בראייה הבינלאומית באופן משמעותי - הוא רק מקבע את כולנו באותו מקום בעייתי ומסוכן שנקלענו אליו, והכול מתוך מחשבה שהוא שומר על סטטוס-קוו.

אבל זה בדיוק העניין - אין יותר ססטוס-קוו. מה שעבד פעם אינו עובד יותר, ולכן הגיע הזמן להחליף דיסקט. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את העמקת תדמית סרבנית השלום - תדמית שאבו-מאזן וחבר מרעיו מנסים להעמיק ככל שעובר הזמן, ובהצלחה מרובה. אבל נתניהו, בכל מהלך שלו, רק מעמיק עוד ועוד את החריש הזה בתפיסה הבינלאומית, חריש עמוק שבסופו של דבר קשה מאוד לראות איך הוא יעבוד לטובתנו, אפילו אם נהיה הכי צודקים בעולם.

ביבי חושב שהוא קונה זמן, אבל הוא טועה. אין לנו יותר זמן לקנות. הסטטוס-קוו של פעם מת מזמן. הוא כבר לא אופציה אמיתית. השינויים קורים, ספטמבר מתקרב, ואו-טו-טו תנחת עלינו מציאות מרה וקשה, שאנו יכולים למנוע אותה בתמרון משותף עם ארה"ב.

אובמה הושיט יד לישראל בנאום שלו, ובמקום לנצל את ההזדמנות ולהתמקד בדרישות החד-משמעיות שהעמיד אובמה מול הפלסטינים, ביבי בוחר להיתפס דווקא למשהו אחר. זה שגוי תקשורתית מכל מקום שלא מסתכלים על זה: מדובר במהלך שגם מעצים בדיוק את מה שאנחנו לא רוצים להעצים - וגם מקבע אותנו שוב בעמדת סרבני השלום.

אם נתניהו היה בוחר להתמקד בסרבנות של אבו-מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית או בדרישות הביטחון של ישראל, הוא היה מעביר את הכדור הבעייתי למגרש של היריב. אבל במקום זה, נתניהו בוחר לנהוג בגמלוניות תקשורתית פעם אחר פעם, והשורה התחתונה היא שהוא רק מחזק את הקמפיין של הפלסטינים נגדנו בהתנהגותו.

מדוע לא לתת לפלסטינים את האפשרות לסרב לדרישות? מדוע נתניהו חייב לקפוץ ולהיות הסרבן? וגם אם הוא מסרב - יש דרכים מתוחכמות יותר לעשות את זה. בעצם סירובו, הוא מטה את כל תשומת-הלב לדרישות מישראל, במקום להטות אותם כלפי הדרישות מהפלסטינים.

נתניהו צריך היה לברך על נאום אובמה. הוא היה צריך לצאת בהצהרה שהוא מקווה שהפלסטינים יצליחו סוף-סוף, אחרי 63 שנה, להכיר בזכות הקיום של מדינה יהודית בעולם. להסב את תשומת-הלב לנקודה הבעייתית, שלא לומר בלתי אפשרית, מהצד הפלסטיני. להעביר את הכדור למגרש של אבו-מאזן, ועכשיו נראה אותו מכיר בישראל, מצליח לשמור על הסדרי הביטחון לא רק בגדה אלא גם בעזה, ומשכנע גם את החמאס לעשות זאת. התוצאה היתה נשארת אותה תוצאה - רק האשמה, לשם שינוי, היתה נופלת על מישהו אחר.

אבל במקום זה, אנחנו מאבדים את היכולת לשתף פעולה עם ארה"ב מול התוכנית הנרקמת של אבו-מאזן להכריז חד-צדדית על מדינה פלסטינית באו"ם בספטמבר, מסייעים לקמפיין של היריב ולא מנצלים הזדמנויות כדי לרקום דרך חלופית משל עצמנו.

והכול עבור מה? עבור סטטוס-קוו, כמובן. סטטוס-קוו שאינו קיים בשום מקום חוץ מאשר בתודעתו של נתניהו.

הדברים סביבנו ממשיכים להתרחש, להשתנות, להתקדם, ושום דבר אינו עומד במקום. גם לא אנחנו. אנחנו, למרבה הצער, רק הולכים לאחור.