ביבי צודק בטעות

הנשיא ברק אובמה דוגל בגבולות 1967 תוך חילופי שטחים כבסיס להסדר השלום העתידי בין ישראל לעם הפלסטיני. ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו נכון לשמוע את הספרות 1967 - והוא צודק.

כל בעל ניסיון בניהול משא-ומתן מבין שקיים הבדל תהומי בין משא-ומתן המתנהל על בסיס עיקרון מוסכם - ובענייננו גבולות 1967 תוך חילופי שטחים שעל הצדדים להסכים להם - לבין משא-ומתן חופשי המתנהל ללא תנאים מוקדמים, לשם קביעת גבולות הקבע בין ישראל למדינה הפלסטינית העתידה לקום, תוך הבאה בחשבון שכל חריגה מהקו הירוק טומנת בחובה חילופי שטחים בגודל זהה.

החומרה בדברי הנשיא אובמה היא בכך שלפתע הוא "הפך" את הקו הירוק לגבול, ואת ישראל ככובשת של כל שטח שמעבר לו. לדוגמה: העיר העתיקה, השכונות החדשות בירושלים, גוש עציון, אזור לטרון.

לדברים אלה אין שחר. עוד בשנת 1949, עת נחתם הסכם רודוס בין ישראל לממלכת ירדן, נקבעה בו (לפי דרישת ירדן) הוראה מפורשת וברורה, שהקו הירוק הוא קו הפסקת-אש, ושהוא לא יהווה את גבולות הקבע בין ישראל לממלכת ירדן.

אין זכר לעם הפלסטיני. דוד בן-גוריון אולי חלם שגבולות הקבע ינועו לכיוון מזרח, והמלך עבדאללה (הסבא-רבא של המלך הנוכחי) אולי חלם שגבולות הקבע ינועו לכוון מערב. איש-איש וחלומו שלו.

בינתיים חלו (בתחום המשפטי והמדיני) שתי תמורות יסודיות, לאו דווקא בסדר כרונולוגי. האחת: בשנת 1994 נכרת הסכם שלום בין ישראל לממלכת ירדן, ופרט לשני שטחים בדרום שהוחלפו (כדי ליישר את הגבול), הגבולות נקבעו על בסיס גבולות המנדט הבריטי. קרי: נהר הירדן והקו האלכסוני בערבה בואכה אילת; השנייה: מלחמת ששת הימים שבעקבותיה מועצת הביטחון קיבלה את החלטה 242 הקובעת בשני ראשיה העיקריים (א) לא רוכשים ריבונות מכוח כיבוש צבאי, ו(ב) על ישראל להסיג את כוחותיה הצבאיים לגבולות מוכרים ובטוחים. לא נאמר ובמכוון: להסיג את הכוחות לקו הירוק, שכן קיימת סתירה פנימית מובנית בין האמירה "גבולות בטוחים" לבין הקו הירוק.

גם בהחלטה זו אין זכר לעם הפלסטיני, ולמאווייו על גבולות בטוחים (בעולם של טילים) ניתן להתווכח, אבל כאשר נאמר בהחלטה "גבולות מוכרים" לא ברור מי צריך להכיר בהם? ברור מי לא: מצרים - הרי יש לנו הסכם שלום עמה; ירדן - גם עמה יש לנו הסכם שלום; סעודיה, לבנון, סוריה, עיראק - אין להן קשר ישיר עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואין להן תביעות לגבי שטחי ארץ-ישראל. ומי נותר? העם הפלסטיני, שממנו לצערי התעלמו ושעמו עלינו להגיע להסכם.

אובמה טעה טעות חמורה בכך שהוא קיבע בתודעה של הפלסטינים ובתודעת אומות העולם את הקו הירוק כגבול, אף שהוא ניסה לתקן רושם זה בוועידת איפא"ק. אין לכך שחר בתחום המשפט הבינלאומי, ומבחינה זו נתניהו צודק. אולם כשם מאמר קצר זה: ביבי צודק בטעות. הייתה מוטלת עליו חובה לומר דברים ברורים בפן החיובי שלהם.

לצערי, התהפכו היוצרות, ובמקום לומר "לא" כמו ב"וועידת חרטום", היה עליו לומר "כן, אבל...". ישראל נכונה לנהל משא-ומתן עם הנציגות המוסמכת של העם הפלסטיני לשם קביעת גבולות קבע ללא תנאים מוקדמים, לרבות בעניין ירושלים. לשון אחר, הכול פתוח, הכול מונח על שולחן הדיונים, וכל חריגה מהקו הירוק בהתחשב עם נתונים לאומיים ודמוגרפיים, ובהתחשב עם דרישות הביטחון (בעולם של טילים) תומר בחילופי שטחים בגודל זהה, תוך פינוי של ההתנחלויות שיוותרו מעבר לגבול הקבע שייקבע בהסכמה.

אשר להשתתפות נציגי תנועת החמאס הטרוריסטית בממשלה הפלסטינית, גם כאן ביבי צודק בטעות. היה עליו לומר: ישראל אינה מכתיבה לפלסטינים מי ייצג אותם, אבל כל מי שאמור ליטול מטעמם חלק בתהליך השלום חייב להכיר בזכותה הבלתי מעורערת של ישראל להתקיים כמדינה ריבונית של העם היהודי במולדתו.

בקרב המילולי עם אובמה ובהופעתו המרשימה בישיבה משותפת של הקונגרס והסנאט, ביבי אולי ניצח - אבל הוא הפסיד במלחמה על השלום, וקשה להאמין שאובמה יסלח. הוא בטח לא ישכח.

אני כבר רואה את סיסמת הבחירות הקליטה הבאה של תנועת הליכוד: "לא חוזרים לגבולות 1967". ועד אז אלוהים הוא גדול - הכרה של עצרת האו"ם במדינה פלסטינית רעיונית, אפשרות לאינתיפאדה שלישית, והעיקר המשך ביסוסה של מדינה דו-לאומית בימינו אנו.

הנשיא אובמה הרים כדור להנחתה, וביבי אכן הנחית, והשאלה היא על מי?

הכותב עומד בראש משרד עוה"ד כספי ושות'