בצעד חריג התייצבה בחודש שעבר כתבת הפלילים הדס שטייף לימינו של איש תקשורת בכיר שנחשד באונס אלים, פרשה שהסעירה את הברנז'ה בחרושת שמועות. שטייף כתבה בבלוג שלה: "הדברים נכתבים בעקבות גל פרסומים על הכתב החשוד באונס ומעשה סדום בכל אתרי האינטרנט, לעתים עם שמו המלא, למרות צו איסור פרסום, לעתים עם גזר דין של מגיבים. חשוב לי לציין, הכתב אינו נמנה עם חבריי, איני מכירה אותו כלל. אבל אני מכירה היטב את תיק החקירה, והתיק ייסגר או נסגר עקב סעיף של חוסר ראיות. משמע, אין הוכחה לאונס, למרות שהיו יחסי מין בין השניים".
- יש תלונה על אונס, ואת כבר נקטת עמדה. אולי שיחקת לידי אלה שטוענים כי עיתונאים שומרים זה על זה, מגבים קולגות?
"קיבלתי את המכתב שכתבה המתלוננת, ובו היא מפרטת בפרטי פרטים מה קרה. נדהמתי. אני מטפלת בנפגעות תקיפה מינית כבר שנים ארוכות, ויודעת היטב מה המשמעות של מכתב כזה. נפגעות תקיפה מינית לא נחשפות באופן הזה, הן מתביישות, הן מפוחדות.
"אני מכירה את הטענה כאילו צו האיסור הוטל כי מדובר בעיתונאי, וזה מרתיח אותי. המשטרה והפרקליטות מעמידים לדין נשיא וראש ממשלה ושרים ועורכי דין, אז הם יפחדו מאיזה כתב? ועיתונאים שממהרים לשלוף ציפורניים על כל דבר שזז, בלי חשבון ותוך גרימת נזק, הם יפחדו מקולגה? הם הרי לא עושים חשבון לקולגות. בנקודה הזו החלטתי שצריך לעצור את ההשתלחויות".
- ובכל זאת, את לא מרגישה צורך להתייצב לימין המתלוננת?
"כל מי שמכיר את העבודה שלי יודע שאני מתייצבת לצד קורבנות תקיפה מינית. זה לא המקרה. בלוגרים וטוקבקיסטים העמידו לדין וחרצו משפט. דווקא הפעם המשטרה והפרקליטות פעלו נכון והוציאו צו איסור פרסום כדי להגן על המתלוננת וגם על הכתב. הם עברו על החומר ביסודיות ובחומרה, וקבעו שהתיק ייסגר מחוסר ראיות. אז למה להתיר את איסור הפרסום? אין טעם להרוס בנאדם. המתלוננת לקחה יחצן, ונוצר עליהום עליי. אני מושכת את האש ומוכנה לעמוד שם גם בשביל מישהו שאני לא מכירה".
- בעצם, את טוענת ששאר העיתונאים לא עשו את עבודתם, לא בדקו את התלונה.
"אחד הדברים שאני מבכה ומתביישת בו זה שאין היום כמעט עיתונאים מהסוג של פעם, כאלה שמחפשים לשנות ולהשפיע. העיתונות היום מתבססת על תחרות וחשיפת סיפור, ולא משנה מה תוכנו. 'חשיפה' במשמעותה כיום, היא לפעמים הדלפה שעה לפני שכולם יודעים. 'בלעדי' זה ראיון עם איזה עבריין שעורך דין נתן לעיתונאי את האפשרות לדבר איתו, בתנאי ששמו יוזכר. זה לא מעניין אותי. אני מחפשת את הצבעים, להשפיע ולהילחם".
- לפעמים העובדות הורסות סיפור טוב.
"כבר חודש אני בודקת סיפור גדול, שקשור באישיות בכירה. הגיעה אליי בחורה וביקשה ממני עזרה. היא הגיעה מפוחדת ומבוישת, חוששת מהחשיפה. אני עובדת עם הפרקליטות והמשטרה כדי לאמת שיש לי סיפור נכון. גם אם ברור לי שהסיפור יכול להביא לי פרסום גדול כשאהיה הראשונה שאצא איתו. הייתי יכולה לזעזע את המדינה עם המידע שיש ברשותי".
אגב, לפרשת אורי בר-לב, שנאלץ לפרוש מהמשטרה בעקבות התלונות על אונס, מסרבת שטייף להתייחס.
בין שוטרים וגנבים
שנים אני מאזינה לה ברדיו, ורואה לנגד עיניי אישה מחוספסת, קשוחה, מעשנת בשרשרת ומטילה אימה על סביבתה. הדימוי הזה התרסק כשפגשתי אותה בביתה במושב. שטייף, 54, מסתובבת בסרבל ג'ינס ובמגפי גומי ברפת הגדולה של בן זוגה, ומסבירה בהתלהבות על תהליך החליבה, מתרגשת מההמלטה האחרונה, ונושמת את ריח הפרות בעונג. יש לה סוס משלה, היא מגבנת ומכינה יוגורטים. קשה לראות בה את העיתונאית שמסתובבת כל היום בין שוטרים וגנבים.
שטייף נולדה בקיבוץ חוקוק, וכשהייתה ילדה עקרה המשפחה לדימונה. "לא הבנתי מאיפה זה נפל עליי", היא מנתחת בדיעבד. "הייתי תולעת ספרים וחייתי בתוך סיפורים". שם, כנטע זר, התפתחה אצלה שפת גוף שבידלה אותה מהסביבה. "הייתי מוקפדת, וזה הדגיש את השונות שלי. ילדה דיסלקטית ודיסגרפית שחיה בעולמות משלה. הייתי צריכה להילחם ולהוכיח שזה שאני בלונדינית וכותבת עם שגיאות כתיב לא אומר שאני טיפשה, זה שאני רזה ודקה, לא אומר שאני חלשה, ומתוך זה בא הכוח".
את הקריירה התחילה שטייף כעורכת מקומון לנשים, ובגיל 33 הצטרפה לגלי צה"ל.
- הצלחת לכונן פינת פלילים ייחודית, עם שפה עצמאית, שאין לה מתחרים.
"פינת הפלילים זו אני. זה חוש ההומור שלי, זו ההסתכלות האחרת על החיים, זה לראות את הזווית שאף אחד לא רואה ולא נוגע. עד אז, הקריאו ידיעות מעיתונים. מבחינתי, הרדיו צריך להביא ראשון את הסיפורים, אז אני קמה לפנות בוקר, וב-6 כבר מתחילה לעבוד. הסיפורים טריים, אני מצלצלת ל-30 קציני משטרה, בוחרת את התקריות הכי מצחיקות ויוצאות דופן, וכותבת אותן על המקום".
- מאיפה נובע הדרייב הזה, להיות ללא רבב?
"יש לי המון 'רבבים'. הכוח המניע שלי הוא יצר הישרדות מגיל מאוד צעיר. למדתי שלהיות יפה דורש ממני לעשות יותר. יש המון יפות, אבל אני צריכה להביא דבר נוסף. הבאתי אינסוף סיפורים טובים ותחקירים, אף אחד לא זוכר את זה. מה כן זוכרים? את פינת הפלילים".
- לא כולם מתחברים אליה.
"כן, היא די שנויה במחלוקת. יש שלא אוהבים שאני עושה צחוק מהאנקדוטות, אבל יש גם כאלה שלא יכולים לפתוח את היום בלעדיה. זו בדיוק הפינה של העם - זוויות אחרות של העולם הפלילי, מבט משעשע. הצלחתי לשלב הומור גם במקום הרציני והקשה הזה.
"כמעט כולם ניסו לחקות אותי, וזה לא הלך, כי הפינה קשורה באופי שלי. אני טיפוס שמסתכן, בדיוק כמו שאומרים על שוטרים, שאם הם לא היו שוטרים הם בטח היו גנבים".
- לא משעמם לך בחיים.
"אין ספק שהמקצוע מביא אותי להמון מקומות שאדם רגיל לא מגיע אליהם. אני סקרנית ונוכחת גם בביבים וגם בצמרת - ועל שני המקומות אני מסתכלת בגובה העיניים".
- לפעמים הגבולות מטושטשים. לפי אילו ערכים את מתנהלת?
"אני לא יכולה לסבול צביעות או טובות הנאה - עיתונאי לא יכול לבוא בטענות לשוטר שביטל דוחות תנועה למישהו, כשהוא עצמו דורש משוטרים לבטל דוחות פרטיים שלו ומאיים עליהם שאם לא יבטלו לו, יכתוב נגדם. זו טובת הנאה. אני יכולה להיות חברה של שוטרים, אבל אם הם סורחים או שיש נגדם משהו בעייתי, אפרסם באופן אובייקטיבי. תמיד אלך על הקצה, אבל לא אחצה קווים אדומים".
- לא קרה שבגדת באיזשהו ערך שלך?
"כשהייתי צעירה ולא מנוסה נשלחתי על-ידי עורך המקומון של 'ידיעות' לראיין את בתו של רון ארד, שהייתה אז בת 7 בערך. הוא אמר לי לא לחזור בלי הראיון, ואני לא הייתי בקיאה בחוקי האתיקה. הגעתי ליישוב שבו הם התגוררו, הלכתי עם הילדים לגן השעשועים, ותוך כדי משחק התחברתי אליה ודיברתי איתה. פרסמתי את זה. מבחינת העורך, ביצעתי את עבודתי, אבל מסביב היה כעס גדול עליי. במרחק הזמן הצטערתי על זה".
"אני מביאה למשטרה תיקים גמורים"
- מהו מקור הכוח שלך בתחום כל-כך תחרותי?
"כל בוקר אני קמה להוכיח את עצמי מחדש. מה שהיה אתמול, מת. אני לא מתמסרת לבנאליות ולביטחון העצמי, לא נחה על זרי דפנה. מי שנח, נופל. הכרתי את יוחנן דנינו, המפכ"ל הנוכחי, עוד כשהיה קצין צעיר במסדרונות משטרת כפר-סבא, וכבר אז הוא אמר לי, 'אני אגיע לדרגה הכי גבוהה במשטרה מבלי לעבור את שרשרת התפקידים כמקובל'. אמר ועשה.
"אני מכירה את צמרת המשטרה טוב, גדלנו יחד, עברתי איתם כברת דרך, וכשאני אומרת משהו, יש לזה משקל. לכן אני מזלזלת בביקורות של קולגות חסרי ניסיון, כאלה שמקשיבים למה שאומרים כולם וכותבים את הדברים כדברי אלוהים חיים, או שנשענים על ארכיונים שלי ושל כמותי. זה לא נקרא לעשות עבודה מקצועית".
- הכוח שצברת, הקשרים, הידע, לא מאיימים על גורמים בקרב נושאי תפקידים במשטרה?
"לא. אני לא מזיקה. אני אזרחית, נקודה. כשאני יודעת על אירוע בעייתי, המשטרה מקבלת ממני את המידע, כי בידיהם היכולת לעצור את זה. אני לא מתבשמת מכוח, מעמד, כסף ושמות. זה לא מרשים אותי. מניסיון, אנשים לפעמים מעצימים דברים חיצוניים כדי לחפות על חולשה פנימית, על חוסר ביטחון, חוסר אושר. יש קציני משטרה בכירים המתהדרים בדרגות ובבית הם קטנים".
- במו-אוזניי שמעתי אותך משוחחת עם אסיר, ומפנה אליו איש שב"כ כדי שיעביר לו חומר מודיעיני על מחבלים.
"יהיו שיאמרו, איזו מין עיתונאית. אבל במציאות אסירים מתקשרים להרבה עיתונאים. אצלי זה משהו אחר, אני לא מראיינת אסירים, רק עוזרת למי שצריך".
- ובכל זאת, את משת"פית. מוסרת מידע למשטרה, למערכת המשפט, לשב"כ.
"ואני זוכה להערכה. גם מי שלא סובל אותי במשטרה, מעריך אותי מקצועית".
- את בעצם מתערבת להם בעבודה.
"אני מביאה להם תיקים גמורים, וכל מה שהם צריכים זה לחקור ולהגיש כתבי אישום. אני מביאה תיקים עם חשדות והם צריכים להמשיך. במשטרה תמיד אומרים 'אנחנו קטנים, אין לנו כוח אדם, אנחנו לא יכולים להיות בכל מקום', והלוואי שהיו עוד 30 כמוני. המטרה של המשטרה היא להשליט סדר, ואם יש מי שעוזר להם, זה רק מבורך".
- איזה יחסים יש לך עם הגופים האלה?
"זה משתנה. לאורך שנים הייתי חברה מאוד טובה של קצין מאוד בכיר, והוא אכזב אותי. חשבתי שהוא עושה עוול לשוטרים הכפופים לו, ומאותו רגע הוא לא חבר שלי יותר.
"מפכ"ל המשטרה לשעבר, דודי כהן, היה חבר טוב שלי, אבל קרה בינינו משהו שהכעיס אותי ולא דיברתי איתו. יחד עם זאת, כשהיה צריך לפרגן לו, פרגנתי, וכשהיה צריך להכניס לו, הכנסתי.
"בניגוד לעיתונאים אחרים, אין לי בעיה להסתכסך עם בכיר, שמא זה יפגע בעבודה שלי. קחי למשל את דובר משטרת ישראל הנוכחי - אחד שאין לי הערכה מקצועית אליו, ושנים שיש לי ביקורת על מהלכים לא אתיים ולא מקצועיים שלו. אז אני לא מדברת איתו, וזה לא מפריע לי לעשות את עבודתי. יש עוד עיתונאים שחושבים כמוני, אבל לא מרשים לעצמם להסתכסך איתו.
"למרות המלחמות בין כהן וביני, כשיום אחד התייצבה אצלי בחורה וסיפרה לי סיפורים עליו, ראיתי שהיא משקרת, ממציאה, ושיש לה מטרה. אמרתי לה שאני לא הכתובת, ובזה זה נגמר.
"עד היום הושבתי 14 עברייני מין בכלא לשנים ארוכות", היא מתגאה, "ועוד 3 נוכלים - ביניהם רונן בר שירה (שלא מכבר נתפס כמי ששלשל לכיסו תרומות שנועדו לקמפיין לשחרור גלעד שליט, ל"א).
"זו המלחמה שלי"
יש פרשה אחת שמעיבה על תחושת ההישג של שטייף. "רק עם הדולה נכשלתי", היא אומרת בצער. לשטייף הגיעו פניות של נשים, שסיפרו על מעשי סדום, אונס ומעשים מגונים מצד תומך הלידה. "בתוך שעה מהפנייה של האישה הראשונה, הגיעו אליי 10 נשים נוספות. על-פי בקשה שלי, יצאתי עם צוות חוקרים מהמשטרה, שהצליח באותו יום לחקור 10 נשים, ובהמשך הגיעו 30 נשים נוספות שסיפרו על מעשיו. הדולה נעצר, אבל שוחרר כעבור חודש. נאסר עליו לעבוד במקצוע, ובפרקליטות מאוד התלבטו עם הגשת כתב האישום. תחום הרפואה האלטרנטיבית פרוץ מבחינה חוקית, וניתן לתרץ כל מיני מעשים כשיטות טיפוליות".
- הסיפור הקיצוני של הדולה לא הביא לשינוי.
"הגיעו להבנה שצריך לעגן בחוק את נושא הרפואה האלטרנטיבית. זו המלחמה שלי, ואם יהיה שינוי בתחיקה צריך לקרוא לזה על שמי. במקרה של הדולה, כשפרסמתי, אף כלי תקשורת לא נתן לי ולגלי צה"ל את הקרדיט. מי שהציפה את הפרשה והביאה את החומר למשטרה הייתי אני.
"היה מי שאמר בברנז'ה שזה הפלופ שלי, שעשיתי רעש מסיפור שהוא כלום. עניתי לו שזו גדולתי, אני לא מטאטאת כמו כולם. התחלתי ואסיים, כי אני מלווה דברים עד הסוף ולא נוטשת כשפחות נעים. זה קרב שלי מול כולם".
- מה מושך אותך, מתוך כל עולם הפלילים, לעזור דווקא לנפגעות תקיפה מינית?
"מעצם היותי אישה, שבעצמה חוותה הטרדות מיניות, גם בתור נערה וגם בצבא. כששירתי בצבא הועמדתי לדין על העלבת קצין, רק בגלל שלא אפשרתי לו להתחיל איתי, אבל אז לא העזנו להתלונן. אולי בתת מודע אני עושה תיקון".
- את נכנסת למעורבות אישית בפרשות?
"קרה שנכוויתי מעומק המעורבות. אחד הסיפורים שחקרתי היה סיפורו של רוני גלילי, שאנס כמה נשים שאיתן היה בקשר. בעקבות הסיפור פנתה אליי אישה וסיפרה לי שבתה המאומצת בת ה-14 נאנסה על-ידו. הילדה ניאותה לדבר איתי וביקשה שאעזור לחברתה, ילדת רחוב, שגלילי ואחרים ניצלו מינית.
"הכנסתי לביתי את הנערה, חירשת-אילמת, שחיה ברחוב מגיל 6, והתחלתי איתה תהליך. היא שהתה אצלי, נערה עם משברים, התמוטטויות, חשד לאפילפסיה ובעיות לב. נתתי לה את נשמתי, סידרתי לה חדר בבית, הכרתי לה את ילדיי וחברותיי, וביניהן שופטות ועורכות דין. כולן אימצו יחד איתי את הילדה הזו.
"ברבות הזמן הרגשתי שמשהו לא בסדר כאן, וכעבור 8 חודשים הכנסתי לתמונה חוקר פרטי. האמת שנחשפה היכתה אותי בהלם. התברר שמדובר באישה בת 30, ולא בילדה בת 15. היא לא הייתה אילמת ולא כלום. בדרך לא דרך הצלחתי להוציא אותה מביתי. זה היה שוק מלווה במשבר אישי - לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה המעיקה, איך אני, הדס שטייף, העיתונאית הדגולה, שמפילה אנשים, נפלתי ככה".
- זה שינה משהו ברצון לעזור?
"נפגעתי, הייתי פצועה. שתתי דם. אהבתי אותה, את הילדה שלא הייתה ילדה. 3 חודשים הלכתי על ביצים, חשבתי שזה יגמור לי את האמון באנשים. נראה לי שהפכתי לטיפה יותר חשדנית, יותר זהירה. כיום אני משתמשת בסיפור הזה בהרצאות על הסכנות האורבות באינטרנט. יש הרבה נוכלים ברשת, וכולנו פיתיון קל".
"אני אייקון"
- איך את מסבירה את זה שכל-כך מעט כתבים שורדים בתחום הפלילים לאורך זמן?
"כי הם מתעייפים מהר, רוצים להתפרסם ולהפוך לסלב מיד. הם לא מבינים שאתה נהיה טוב עם ההתמחות, עם הניסיון. בכל העולם כתבי השטח הם אנשים מבוגרים ומנוסים שעשו הכול. אצלנו אחרי שנתיים כבר רוצים להיות מגישים".
- את סוג של סלבריטאית?
"לא, אני אייקון. זה אומר שאני מקצוענית".
- לא מעניין אותך לעשות טלוויזיה?
"פנו אליי מכל מיני ערוצים ותוכניות, אבל זו לא אני. אני משתעממת מהר והרדיו מספק לי את האפשרות להיות נוכחת בכל דקה. אני אוהבת לתאר דברים, לא רוצה להיות תלויה בתמונות ולעבוד שעות בשביל אייטם של כמה דקות.
"כשיש אירוע או סיפור מתגלגל, הקסם שלו שהוא מתדלק אותי כאן ועכשיו. בעוד שעתיים הוא כבר ישעמם אותי, ואת ההמשך אני משאירה לכתבים האחרים".
- וההכרה לא חשובה לך?
"יש לי אותה, בלי שארדוף אחריה".
- באיזה אופן יש לך אותה?
"את יושבת פה, לא? מדברים עליי בכל מקום. אנשים יושבים בכלא בגללי, אפילו כאלה שלא מפרגנים לי, יודעים שאם אני אומרת משהו, הוא מבוסס. מקשיבים לי, עושים פולו אפ על הסיפורים שלי. בכל בוקר, כשאני עולה לאוויר, אני מביאה ידיעה שהיא רק שלי, סיפור קטן בפינת הפלילים, או משהו גדול בחדשות. ומצד שני, אני מלאה בסודות. אנשים חושבים שהם מכירים אותי, יודעים למי אני מחוברת, אבל הם לא. הכוח הגדול שלי הוא בעבודה מאחורי הקלעים. אנשים רואים את התוצאות בשטח, ואף אחד לא יודע מי אחראי לדברים האלה - זה ממלא אותי".
- אין בך פחד?
"אני לא פוחדת מדבר חוץ מנחשים".
- לפחוד זה מאוד אנושי, בטח בסיטואציות שאת נקלעת אליהן.
"אולי בגלל החינוך הספרטני שקיבלתי. כשאני הולכת עם האמת והצדק שלי, אני יכולה לעבור דרך קירות עבים. כשמתנהלים כך, הפחד נעלם: את רואה את המטרה, ויודעת שיהיה בסדר, ששומרים עלייך. לפעמים, בדיעבד, גם אני מתפלאת על דברים שעשיתי - איך רצתי לתוך שדות ירי, איך ילדתי. עשיתי דברים מטורפים: התחפשתי לזונה, עמדתי בצומת וניהלתי משא ומתן על סכום התשלום לטובת תחקיר עיתונאי, נכנסתי לדרום לבנון ודיווחתי מתוך מטחי ירי, נכנסתי לאום אל פאחם כשכולם ברחו בזמן המהומות. בלילה, בחלומות, חוזרת אליי תמונה מאוד מוחשית עם פחד גדול - אני נמצאת באמצע אירוע תופת, הסלולרי שלי הולך לאיבוד ואני לא יכולה לשדר למערכת".
- זה קצת נאיבי לא לפחוד.
"תמיד הייתי אאוטסיידרית, יוצאת דופן, ומוקפת 'נחשים'. זה נכון, מתקיימת בתוכי ילדה של אגדות ופנטזיה, ובדיוק כמו גיבורי העל אני שמה על עצמי שריון ומעיפה את כולם".
- את לא חוששת להיתקל בעבריין שרוצה לנקום בך באיזו סמטה אפלה?
"לא מפחיד אותי. יש לי את האינטליגנציה והאינטואיציה לצאת מדברים. פחד זה משהו מעכב ומעקר שגורם לשיתוק. לא אכפת לי מה אומרים עליי, הניצחון שלי הוא במעשים. אני לא מורמת מעם, ולמרות שהדס שטייף זה שם, אני חלק מהעם. המוטו שלי בחיים פשוט: מי שנותן לי אצבע מקבל ממני יד, מי שנותן לי יד מקבל ממני גוף, אבל מי שדוקר אותי בסיכה - אני שולפת סכין, מי שדוקר אותי בסכין, אני משתמשת בחרב, מי ששולף חרב, אני מוציאה אקדח".
- את כוחנית?
"תמיד יהיו כאלה שיראו בי איום, וזה מצחיק כי אני לא בתחרות עם אף אחד. לא לחינם אני קמה כל בוקר ב-5 - לא רק כי אני רוצה להיות מצוינת, אלא כי מה שלאחרים מאוד קל, לי קשה. יש לי המון בעיות בכתיבה ואף אחד לא מרגיש. אני לא נעזרת באיש ולא יודעת לבקש עזרה. את הכוח שלי אני שואבת מחברים, אלה שהולכים איתי שנים, וגם מהאנשים שצריכים אותי, אלה שאני מגוננת עליהם ושואבים כוח ממני".
- את סוליסטית, איך זה מסתדר עם זוגיות, שותפות?
"צריך למצוא את האדם מתאים, עוד סוליסט כמוני. גם מערכות היחסים הזוגיות שלי תמיד היו משהו אחר, שונה מהמקובל. לפני שנתיים נכנס לחיי 'הרפתן' מבאר טוביה, וזוהי הפעם הראשונה שיש לי מערכת יחסים נורמלית. הוא אנטיתזה לכל מי שהייתי איתו עד היום. הוא חזק איפה שאני חלשה, ולהיפך. בזוגיות הזו יש המון שלווה ושקט, בלי סערות. די לי בחיים סוערים. חצי שבוע אני בדירה שלי, ובסופי שבוע במושב - כך שלכל אחד יש את הספייס שלו. הוא קם באמצע הלילה להמלטה, ואני לסיפור רצח".
- הברנז'ה חוששת ממך?
"כל עיתונאי חדש בתחום סובל ממה שנקרא 'אימת שטייף'. בתדרוכי כתבים, כולם מדברים ביניהם, בקבוצות, מנתחים, כל אחד בודק מה השני משדר או כותב - ואני לבד בצד. באופן טבעי, הם לא מתקרבים אליי בכלל. אולי אני מאיימת. לא יכולה להסביר. ברור לכולם שאני מאוד מקצוענית, יש לי קשרים, אני מחוברת - מכירה כל אבן, כל סמטה, כל שוטר וכל קצין. אפילו אנשים מתוך הארגון מתקשרים כדי לשמוע ממני מה הולך להיות".
- איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"עדיין עם פינת הפלילים בגלי צה"ל. קשישת הכתבים, זו שהצעירים ממשיכים לחקות את האינטונציה שלה. אולי גם סבתא לנכדה. יכולה לדמיין סיטואציה שאני נמצאת בנדנדות עם הנכדים שלי ועדיין רצה לזירות רצח. דבר אחד בטוח - כשאמות זה יהיה עם חיוך של מי שעשתה עבודה משמעותית, אבל תמיד נשארה הדס מדימונה".
לבד מול הקולגות
- את שבה ואומרת שאת מתנהלת באופן שונה. איזה מחיר את משלמת על זה?
"אחד המחירים הכי כבדים, זו הבדידות המקצועית. אני כל הזמן לבד. ככל שאני עושה את העבודה שלי נכון, אני מבינה למה: אני לא בוטחת באנשים. לאורך שנים המציאו עליי סיפורים, 95% מהם היו אגדות, רכילות. כל-כך מתעסקים במה שאולי יכול לעניין, רכילות שאולי מעניינת, עד שמפספסים את הסיפורים האמיתיים. לצערי, במקצוע שלי ההישרדות היא בתוך הברנז'ה, ולא בעבודה. אני לא ברנז'אית. אני הדס. עיתונאית, כתבת. לא תראי אותי מסתובבת בשום מקום של הברנז'ה. כל החברים והחברות שלי הם לא מהברנז'ה, למעט חבר אחד - גולן יוכפז.
"הקולגות לא מפרגנים. כל היום מחפשים איפה טעית, איפה פרסמת משהו לא נכון, עסוקים בלדפוק אחד את השני ולהביא סיפור, ולעשות דווקא למתחרים, שמשאירים לי את השטח לבד.
"אני משלמת מחיר כבד, אבל הולכת בדרכי. לא מעניין אותי על מה אחרים כותבים. את השוטף והרוטיני כל כתב יכול לעשות. אין שום ייחוד בלהיות כתב שטח שניזון מהודעות של דוברות. זה משעמם אותי".
- ומה עם פגיעה במישור האישי?
"מתוקף היותי ילדה ששולחת יד לגעת באש, אני גם נשרפת ויש לי גם כוויות".
בטוחה לגמרי
- מתי את נתקפת בחוסר ביטחון עצמי?
"אין אצלי מצב של ביטחון מעורער. אני מכוילת למטרה, ומתנהלת עם סוג של אנרגיה שאין דבר שיכול להחליש אותה. מבחינתי, כולם יכולים להיות נגדי - אבל אני הולכת בדרכי".
- איזו אישה, בעינייך, היא סמל לביטחון עצמי?
"כרמלה מנשה".
כתבות
ני"ע
