מה שאני רואה בחושך

מתוך גיליון "ליידי גלובס" בנושא ביטחון עצמי:

לפני כמה שבועות פנתה אליי מפיקת תוכנית הטלוויזיה שלי, במין ביישנות לא אופיינית לה. "זה בסדר לשאול אותך משהו אישי?", תהתה. "תגיד", היא שאלה, "אתה זוכר שכשהיית ב'אח הגדול' נתת מונולוג על כמה אתה לא מרגיש חכם, יפה וראוי?".

הנהנתי. בדמיון כבר נדדתי לאותו רגע שבו "האח הגדול" החליט להתל בי, והכניס אל הבית בחור צעיר, יפה עיניים, שלאחר שבועות של בידוד ובדידות נראה לי כנסיך נטול סוס שאני רוצה לקחת תחת כנפיי. אבל הבחור לא נענה לחיזוריי ואף בחר לצאת נגדי. ושם, בחדר "האח הגדול", התוודעתי לחוסר הביטחון העוטף אותי כל ימיי, לבור בלב ששום דבר לא מצליח למלא, ולעובדה שהבחור ההוא מייצג עבורי את כל אותם הצעירים, היפים, שופעי הביטחון העצמי, שמעיזים לעמוד אל מול פני האומה, להתריס ולומר: "אני יפה!".

"בטח שאני זוכר", עניתי למפיקה. והיא המשיכה: "אני עובדת איתך כבר 3 חודשים, ולא מבינה איך זה יכול להיות. הרי אתה כל-כך מלא בביטחון, מדבר עם כולם, חכם ויפה, ולא נראה בכלל שיש בך נים אחד של אותו גבר חבוט שנתן שם את המונולוג".

איך עונים על דבר כזה? באמת אף פעם לא הצלחתי לגרום לאנשים להבין את הדואליות הקיימת בי, הקיימת בכולנו, שיש בה אהבה ושנאה, שדרים בכפיפה אחת, וכל הזמן נאבקים זה בזה.

עניתי לה שכשאני מתבונן במראה, ובית "האח הגדול" היה המראה הכי גדולה שהאנושות יכלה להמציא - אני לא אוהב את מה שאני רואה. וגם אם ברגעי שפיות אני נותן מרגוע לעצמי ורואה את מה שכולכם רואים, עדיין כשהחושך ממלא את חדר השינה, והעיניים לא נעצמות, מיד כל הדברים הרעים שבי נעמדים בשורה, ובידו של כל אחד מחבט קטן, והם תוקפים:

אתה כותב טוב - אבל לא טוב מספיק כדי לפרסם ספר פרוזה שמישהו יהלל; אתה נראה בסדר - אבל לא עד כדי כך שזה ייזקף לך כמעלה; אתה יודע דבר או שניים - אבל תמיד יהיו אלה שבאמת יודעים, והם יחשפו בעוד רגע את כל מה שאתה לא יודע, וכמה אתה בור וטיפש. ומה יהיה כשיגלו שאתה טיפש, ומה יהיה כשיגלו שהיכולת שלך לתפור מילה למילה, משפט למשפט, ולהידמות לאיש חכם, איננה מעידה על מה שאתה באמת?

והחבטות ממשיכות לבוא, ומזכירות לך שוב ושוב את הילד העזוב, העלוב, חובש הכיפה, בעיר השחורה בני-ברק, שרק אהבת אימו ואחיותיו נזקפו לטובתו, אבל כל השאר, כל העולם, לא רצו שום קשר איתו, אפילו לשחק איתו לא רצו.

ואתה נזכר בראש הישיבה החרדית שבה למדת, ראש ישיבה ארור, שמת אך לפני כמה שנים, תודה לאל, שבשיעור הראשון בכיתה, הסביר לך בנוכחות כל הישיבה, עד כמה אתה נחות בגלל שאתה "פרענק", ושלא לחינם אין בנמצא ישיבות ספרדיות איכותיות, דבר המעיד ככלל על היכולת השכלית של בני עדתך.

ונזכר במבטים הדוקרים שהופנו אליך לאורך השנים, מבטים של ילדים והורים, שראו בך זר, בגלל מי שאתה, מי שהוריך, בגלל הדרך שבה אימך מסתובבת ללא כיסוי ראש, הדרך שבה אחיך משרתים את הצבא, ואפילו הדרך שבה אתה מתנועע ומזיז את ישבנך.

וכשאתה נזכר בכל אלה, גם כשאתה מוסיף אל המאזניים את העובדה שהיית תלמיד מצטיין, שקפץ כמה כיתות, שעקף את התלמידים בידע ובתורה - אתה מוצף ברגעים שבהם עשית עצמך טיפש ולא יודע, כדי שלא יתבוננו בך, לא ישימו לב אליך, לא ידעו שאתה חי.

והיום אתה צריך להזכיר לעצמך מי אתה: גבר בן 41 שעשה דבר או שניים בחייו, שהשיג מטרות, שלמרות שלא הגיע מהמקום הנכון, שלא היה בעל גון העור הנכון, עדיין חדר כסוס טרויאני אל הביצורים שלהם, וניצח אותם.

אבל גם כשאתה מזכיר את זה לעצמך, אתה לא יכול למחות את הרגעים החשוכים, את בתי-השימוש הציבוריים שחלקת בהם רגעי אהבה עם גברים זרים, כי בשום מקום אחר לא יכולת לממש את אותה אהבה, כי כולם אמרו לך שאתה לא בסדר, ושזה אסור, ושאתה תועבה, ושאתה תישרף באש הגיהינום.

ואותם רגעים חשוכים, אותם מקומות שעיצבו אותך כאדם, הם אלה ששורפים אותך עם רדת האור, ומנצחים אותך שם.

אז מפיקה יקרה, רק דעי, שאת רואה אותי בשעות היום, שעות שבהן השמש מאירה עליי קרניים זהובות, הגורמות לנצנוץ עיניים - אבל בחושך, בחושך, כל השדים מתעוררים.

ואתם, מה קורה לכם כשאתם בחושך?