החלום הגלובלי של דייויד סטרן התגשם

במאי השידור של רשת ABC חיפש את דירק נוביצקי 4 שניות לסיום ומצא רק את הגב שלו. השוט של נוביצקי ממהר לחדר ההלבשה לפני שהשעון הראה 0.0 היה אנטי-קליימקטי במונחים של טלוויזיה אמריקנית: הגיבור לא אמור לברוח מהמצלמות ברגע הניצחון. אבל הפעם הגיבור הוא לא אמריקני. וברגע השיא שלו, שהוא גם רגע השיא של חזון הליגה הגלובלית של דייויד סטרן - אירופאי, ועוד ממדינה חסרת מסורת בכדורסל כמו גרמניה, שהיא הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם, זוכה באליפות ה-NBA כסופרסטאר היחיד בקבוצה שלו - נוביצקי רצה להיות לבד.

נוביצקי לא היה לבד במשחק 6. להיפך: הצוות המסייע של דאלאס סחב אותו על הגב במחצית הראשונה, כשהוא היה 1 מ-12 מהשדה, ובנה לו יתרון 9 נקודות (72-81) בסוף הרבע השלישי. ברבע הרביעי נוביצקי חזר להיות נוביצקי וגמר את הסדרה עם 10 נקודות בקלאץ'. ביל סימונס, כותב הכדורסל הבכיר באמריקה, שדירג את נוביצקי במקום ה-37 ברשימת 96 השחקנים הטובים בהיסטוריה ברב המכר The Book of Basketball מ-2009, אומר עכשיו שהעובדה שנוביצקי זכה באליפות עם חבורה של שחקני משנה "מחייבת אותנו לדון בו עם ד"ר ג'יי (מקום 16 בדירוג שלו), ג'ון האבליצ'ק (מקום 13), ואולי אפילו טים דאנקן (7)".

אין הרבה דברים שסטרן יכול להיות יותר גאה בהם.

***

יותר מהכל, האליפות של דאלאס היא אליפות אנושית. גם כי לעומת האתלטיות והכישרון העתידניים של מיאמי, דאלאס הציגה שחקנים שלא "רצים מהר או קופצים גבוה", אומר המאמן ריק קרלייל, "אבל כן נותנים גב זה לזה ומשחקים בדרך הנכונה. קבוצה אולד סקול". אבל בעיקר כי הליבה של דאלאס מורכבת מווטרנים שהתגברו על החרא שהחיים זורקים עליך גם אם אתה מקבל מיליונים בשביל לשחק כדורסל.

נוביצקי ספג את רוב הביקורות על ההפסד למיאמי בגמר 2006, ואת כל הביקורות על ההפסד לגולדן סטייט בסיבוב הראשון של פלייאוף 2007 (אחרי שדאלאס סיימה עם המאזן הטוב בליגה והוא זכה ב-MVP); הסנטר טייסון צ'נדלר נחשב עד העונה לאחת מבחירות הדראפט הגרועות (נבחר שני בשנת 2001) בעשור האחרון; שון מריון נהיה סחורה לא מבוקשת אחרי תשע שנים מאוד מוצלחות בפיניקס והועבר בשני טריידים לפני שדאלאס החתימה אותו; ג'ייסון טרי, שניצח את משחק 5 וקלע 27 נקודות מהספסל במשחק 6, ספג במשך שנים את הכעס של נוביצקי על זה שהוא הגיע לדאלאס במקום סטיב נאש ב-2004; ג'ייסון קיד חיכה 17 שנה לאליפות.

האנשים האלה הצליחו ונכשלו וקמו ונפלו כל כך הרבה פעמים, שבלתי אפשרי לא להזדהות איתם.

***

אין ספק שסדרת הגמר חרבנה את הקרדיט של לברון ג'יימס בתקשורת ובציבור להרבה שנים. ג'יימס עשה את כל הטעויות האפשריות: הוא נזף בעיתונאי ששאל אותו למה הוא "מתכווץ" ברבע הרביעי אחרי משחק 3, ביקש ממנו לחזור מחר עם "שאלות יותר טובות", ואז התכווץ לגודל של נמלה במשחק 4. הוא צייץ בטוויטר "זה עכשיו או לעולם לא" לפני משחק 5, וקלע 2 נקודות ברבע הרביעי. לפני משחק 6 צץ קטע וידאו שבו ווייד וג'יימס מחקים את נוביצקי, שהיה חולה באמצע הסדרה, משתעל ומקנח את האף.

ג'יימס גם לא יצא טוב מהשמועות שצצו על משבר בחייו האישיים. העיתונאי סטיבן איי. סמית, שידוע בקשריו הקרובים עם הכוכבים, אמר אחרי משחק 4 שג'יימס מתמודד עם נושאים אישיים. ברשת צצו שמועות שחברתו של ג'יימס בגדה בו עם רשארד לואיס, הפורוורד של וושינגטון. השמועות האלה הוסיפו עוד זווית לעליהום על ג'יימס: מישהו יכול לדמיין שחקן NBA עם ביצים מספיק גדולות כדי לז***ן את חברה של מייקל ג'ורדן או קובי בראיינט מאחורי הגב שלהם?

עולם הכדורסל, נכון להיום, ויתר על ג'יימס כפוטנציאל להיות מהגדולים בתולדות המשחק בטענה שהוא חסר את הקילר אינסטינקט הנדרש. "לברון שחקן אדיר, אדיר, אדיר", אומר צ'רלס בארקלי, "אבל הוא אף פעם לא יהיה שחקן שידרוך לך על הגרון, זה פשוט לא נמצא בו". הבוקר (ב') כולם ראו למה בארקלי התכוון: ג'יימס פתח עם 9 נק' ב-4 מ-4 מהשדה, ובמקום לרכוב על המומנטום, נסוג לפאסיביות המוכרת ככל שהמשחק התקדם. באיזשהו שלב ברבע הרביעי אפילו לווייד נמאס: הוא חדר לסל והעדיף לזרוק מעל שני שומרים מלמסור לג'יימס שעמד לגמרי חופשי.

קל לוותר על ג'יימס אחרי מה שהראה בשנתיים האחרונות שלו בקליבלנד ובסדרת הגמר נגד דאלאס. מצד שני גם קל לבטל את הטענה שהוא לא יכול לגדל קילר אינסטינקט עם דוגמאות כמו ג'ון אלוויי (הקוורטרבק האגדי של דנבר ברונקוס שניצח שני סופרבולים בגיל 37 ו-38), האקים אולג'וואן (שתי אליפויות בגיל 31 ו-32) וכמובן נוביצקי (בן 33). הפער בין התקרה הכדורסלנית של ג'יימס, שהיא אולי הגבוהה אי פעם אחרי זו של ג'ורדן, למנטליות שלו - ימשיך לייצר מתח.

כי אם אתה אוהב כדורסל ורואה כדורסל על בסיס קבוע, השכל שלך לא יכול ליישב את הדיסוננס בין הפלא הכדורסלני שאתה בדרך כלל רואה לצללית שמחביאה אותו דווקא ברגעים הכי חשובים. ולכן לברון ג'יימס ימשיך להיות הסיפור הכי גדול ב-NBA גם בעונה הבאה.