גיבורי הקוטג'

אם רק הייתם יודעים כמה תחזיות צמיחה, הערכות רווח, בונוסים מיותרים והטבות מושחתות מושתתים על ההנחה הפשוטה והוותיקה שאין לכם ביצים או ביציות לקחת את זה לשטח, לרחוב - אולי הייתם יוצאים בהמוניכם והופכים את המדינה הזו על פיה.

דלק. דירה. חינוך. מכונית. מים. חשמל. תחבורה ציבורית. טיסות. בתי-מלון. סיגריות. חניה. קבורה. אוכל - הכי בסיסי שיש, קוטג' וגבינה צהובה. הכול יקר כאן, ומתייקר כל הזמן.

הזלזול באזרח, בכיסיו המתרוקנים, הריקים, חצה מזמן כל דרגה מוכרת של חוצפה. מנהלים שמרוויחים יותר מ-100,000 שקל בחודש, לפעמים הרבה יותר, לא סופרים אתכם ולא יודעים אפילו איך מאייתים מונח כמו "אם חד-הורית". הם בטוחים שתקנו בכל מחיר ולא תניפו את נס המרד הצרכני גם יצמידו לרקתכם הקולקטיבית כדור בדולח שיראה לכם את עתידכם כעניים מן המניין.

טור נמלים מהפנטהאוז

על בעלי השליטה אין בכלל מה לדבר. למשפחות ששולטות במשק הישראלי, ומעסיקות צבא של מלחכי פינכה דוחים ברמה כזו או אחרת, אין בעיה עם ייבוש של פלא תבל כמו ים המלח. אתם, בשבילם, טור נמלים שהן רואות מהפנטהאוז במגדל. החיים הם חנות ממתקים מופרטת וביום טוב, אתם מעניינים להם את השערה הכי חשוכה בגוף. הם כמובן יתרמו כל שנה וידאגו שתדעו מכל שקל תרום - אבל להרוויח פחות?! שבו בשקט, לוזרים. אל תצייצו בעניינים שאתם לא באמת מבינים בהם.

גם מהממשלה ומהפקידות השמנמנה המקיפה אותה לא תבוא ישועה. להיפך. השרים וחברי הכנסת, הפחות אדישים שביניהם, מתפקדים כשבשבות פתטיות, מנסים לרצות אתכם באמירות אינסטנט ומסיימים את יומם בעוד ארוחת ערב עם איזה הון-שלטון. פה ושם יש שלי יחימוביץ', שמנסה איכשהו - ודי.

ראש לשבשבות הוא ראש הממשלה, שמוריד את מחירי הדלק ברוב טקס - ומניח להם מיד לזנק פי שניים ויותר משיעור ההפחתה; נלחם במחירי הדירות - אבל בעיקר בעפולה, ובעצם אפילו לא שם; ונגיד בנק ישראל, קרייריסט בן 67, שכבר הבהיר לנו את מעמדנו כברירת מחדל, עד לג'וב הבא.

לא נותרו סיבות לשתיקה

אין מי שיעזור לאזרחי ישראל, במה שנראה כמעט כמתקפה מתוכננת על איכות החיים - בעצם, על החיים עצמם - כאן, במרכזה של אחת השכונות הגרועות בגלקסיה. האדישות, השחיתות, האטימות - כולם אסים בשרוול; ובבסיס, כמובן, הביטחון המוחלט שמיליוני פראיירים ישראלים שכבר מצאו את דרכם למקלדת, לעוד טוקבק, לא ימצאו את דרכם לעולם למחאה צרכנית אפקטיבית, שאכן תוריד כאן מחירים.

בכל פעם שנכתב טקסט כזה, קופצים כמה וצועקים "פופוליסט! פופוליסט!". אולי יש בזה משהו. מסר כמו "הכול יקר כאן, דופקים אתכם עד העצם!" הינו מהיר, מובן, קל לעיכול, מעודד מחאה ואולי אף אלימות אנטי-ממסדית. היו אי אלו משטרים שקרסו כך, כמה מהם לא מזמן - ועוד יהיו, עוד יהיו.

אז מה. לא נותרו עוד סיבות ראויות לשתיקה ולשמירה על הסדר. זו מדינה מסריחה וחולנית, והיא מתפוררת. העושר והעוצמה המוגזמים, הפרועים, מנקרי העיניים של מעטים עלולים להוביל אותם, ואותנו, לרגעים מאוד לא נעימים בהיסטוריה שלנו כעם.

וזה עוד התרחיש הטוב, האופטימי, זה שמאמין ביכולתנו לקום ולשרוד. בתרחיש הגרוע, הכל יתברר כהזייה פייסבוקית, טריפ להמונים, פול גז טבעי בניוטרל. בתרחיש הגרוע, השקט יישמר ויישמר ויישמר ונשמר. והופ, נתעורר כאן לבית קברות לחיות מחמד.