רוח הבלהות של בעלי ההון

א. רוח בלהות מהלכת על פני ישראל - רוח הבלהות של ההון. הרוח היא הכול, חברות וחברים. היא מעצבת את העולם, מפסלת צוקים נישאים ומשטחת ערבות אין-סופיות, היא יוצרת גלים בים ומפיצה את אבקות הזרעים. היא יודעת ללטף לחי בעדינות אין-קץ, והיא יכולה להשליך קרון רכבת למרחק מאות מטרים. הנשר ידאה עליה וצמרות עצים ינועו בה. בלי הרוח אין כלום.

מהי הרוח, כפי שהסברתי אותה לילדיי, אם לא תנועה בלתי פוסקת מן העודף אל החסר? אלא שאצלנו, באוליגרכיית ההון של ישראל 2011, נושבת הרוח בכיוון ההפוך, מהחסר אל העודף. לכן היא רוח בלהות.

ב. בואו ונצלול אל הנתונים. 500 עשירי ישראל הגדילו את הונם ב-9 מיליארד דולר בשנה החולפת. עושרם הכולל עומד היום על כמעט 90 מיליארד דולר. זה גבוה ב-25% מתקציב הממשלה. כך פורסם השבוע ב"דה מרקר".

ובצד השני: המתחרה האחר שלנו, "כלכליסט", פרסם השבוע סקר שעל-פיו כ-40% מאוכלוסיית מעמד הביניים בישראל הצהירו כי לא יוכלו לעמוד בהוצאה חד-פעמית של 8,000 שקל בחודש הבא. כלכלנים מגדירים את האנשים האלה כ"שבירים פיננסית". טיפול שיניים לילד או גיר שהלך במכונית ידרדר אותם לבור שלא יוכלו לצאת ממנו. נתון מזעזע. אני מביט במראה ויודע: גם אני כלול שם. גם רבים, רבים מדי, מכם.

כך נושבת הרוח, חברות וחברים.

ג. שר התקשורת והתמ"ת משה כחלון ויו"ר ועדת הכספים משה גפני סיפרו השבוע את אותו הסיפור, כל אחד מהזווית שלו: המדינה כושלת בהתמודדותה מול בעלי ההון, פוחדת מהם.

"רשות המסים חוששת להתמודד עם החברות הגדולות במשק", אמר גפני. "הממשלה מפחיתה את מס החברות לרמות הנמוכות בעולם. מצד שני, אותה ממשלה אינה מסוגלת לגבות מהן אפילו את המס המופחת עקב תכנוני המס והעברת רווחים בין החברות לחברות בנות במקומות שונים בעולם לצורך מקלטי מס".

הוא אמר את זה בהמשך למחקר שהראה כי תשלומי המס של 25 החברות הציבוריות הגדולות נמוכים ב-3 מיליארד שקל מהסכום שהמדינה הייתה אמורה לקבל. כתבתי על זה בשבוע שעבר.

כחלון סיפר על מלחמת החורמה שניהלו מולו טייקוני התקשורת כשרצה להיטיב עם הצרכנים. הם חתכו היקפי פרסום בעיתונים שתמכו ברפורמות. "הבנתי שאני עומד מול אנשים חזקים מאוד", אמר, וסיפק אנקדוטה ידועה: חברות הסלולר גבו 1.20 שקלים לדקה של שיחה מהחלשים, ורק 0.10 שקלים מהחזקים.

ב"גלובס" למדנו כי הישראלי מרוויח 40% פחות מעמיתו בגרמניה, אבל משלם מאות אחוזים יותר על מזון. למדנו כי 70% מהשכירים מרוויחים פחות מ-8,700 שקלים בחודש. למדנו ששיעור המסים העקיפים עלה בעשור האחרון מ-40% ל-49%. למדנו ש-89 מיליארד שקלים נגבו מאיתנו במסים עקיפים ב-2010.

תל-אביב היא העיר היקרה ביותר במזרח התיכון, גם זאת למדנו השבוע. יקרה יותר מברלין, מרומא, מטורונטו או ממנהטן. ירושלים, העיר הענייה בישראל, יקרה יותר מוינה ומבריסל. ומה יש להם לומר על זה? לכו לפריפריה, הם מציעים לנו.

המחירים ממשיכים לעלות, ולעלות עוד. הם מכים בנו חזור והכה - במחירי הגבינה, בריבית על המשכנתא, בדלק; לאן שלא תביט תחטוף מכה. מה שלא תעשה - זה יהלום בך, כלומר בנו, השכירים. אנחנו הולכים ונהיים עניים. השכר הממוצע מפגר אחרי עליות המחירים, ומשנה לשנה גדל הפער. אבל הם, העשירים, רק הולכים ומתעשרים, הולכים ומתחזרים.

ד. זו אינה תחושת בטן. אלה עובדות. מעמד ביניים? אין דבר כזה. בישראל של 2011 יש עניים, ויש עשירים. סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דניאל גוטליב, הוכיח כי חיי מעמד הביניים בישראל נעשים קשים יותר, שהפערים בחברה הישראלית הולכים וגדלים. 42 מיליארדרים (בדולרים) יש השנה בישראל, חמישה מהם חדשים. כמה עניים נוספו לנו? בשנה הקודמת נוספו לעוני 123,500 בני אדם. לפי הביטוח הלאומי בישראל מתגוררים 1,774,800 עניים.

אולי זה הזמן לציין אמת פשוטה נצחית נוספת: כל דבר בא על חשבון דבר אחר. אנחנו נהיים עניים כי הם נהיים עשירים, ולהפך. יש עוגה. ככל שהחתיכה שלהם גדולה יותר - שלכם קטנה יותר.

ה. זו רק קנאה, גורסים אומרי ההן, מלחכי פנכת העושר. קנאה? בטח קנאה. כשאחד מאיתנו לא מצליח לשלם על טיפול שיניים לילד או על החלפת גיר באוטו הישן שלו, בעוד אחד מהם מוציא 7 מיליון שקל בערב; כשלחברו מוחלים על חוב של 64 מיליון רק כי קנה עיתון בעוד הוא מוכר עוד חברת פאר, הפעם לסינים; וכשחבר אחר במסדר מסרב לשלם על הרס הטבע של כולם - איך לא נקנא? הגידו נא לי, איך לא נקנא? ואיך לא יגאה לבנו מזעם אפל, איך?

כשזוג צעיר עובר לגור אצל ההורים כי אין לו כסף למשכנתא או לשכר דירה, והעשיר קונה מטוס פרטי; כשאני מהרהר בתוגה אל מול גביע קוטג' בסופר בעוד אלה מתחרים על עוד נכס ציבורי שהופרט - איך לא אקנא? כשהם מוגנים במקלטי המס שלהם, ולנו אפילו גן הילדים לא מוכר כהוצאה מוכרת - איך לא נקפוץ את האגרוף?

זו צרות-עין, אומרים היחצנים, הספינולוגים, היועצים האסטרטגיים. אכן, צרה-העין. צרה העין כי צר הכיס. רוחבו = רוחבה.

הם קמצנים, העשירים שלנו. קמצנים ואנוכיים. זו הכללה, אבל זו האמת. מי מהם הוריש את הונו לציבור, כמו וורן באפט, ביל גייטס או מרק צוקרברג? אף אחד מהם. הם רק רוצים עוד ועוד. דבר לא מספק אותם. מהמגדלים שלהם הם משקיפים עלינו ואומרים שאנחנו לא יודעים לפרגן. מררה על ראשם.

ו. בעניין השנאה והקנאה, עוד הסתייגות קטנה. אומר לכם זאת, חברים: מדובר בשטויות. דב לאוטמן, סטף ורטהיימר, גיל שוויד, דב מורן, שי אגסי, יהודה וזהר זיסאפל, עזריאלי, נחמה, ארזי, צדיק בינו, שלמה אליהו, מיכאל שטראוס - אלה רק כמה מהעשירים שעולים לי על קצה הלשון. מישהו שונא אותם? מישהו נוטר להם? לא. רק טוב אנו מאחלים להם, רק בריאות ואושר.

כי האמת היא שכן - יש עשירים טובים, ויש עשירים רעים. את הטובים אנו אוהבים. את הרעים אנחנו לא. זה עד כדי כך פשוט. אנחנו אולי צרי-עין וקשי יום, ראשינו שח, עצב סובבנו ואוברדראפט הקיפנו; אבל את ההבדל בין טוב לרע אנחנו עדיין יכולים לזהות.

ז. הם מאיימים שהם יצאו מכאן וילכו למקום אחר. הו, זיבולי מוח! הם לא יעשו את זה לעולם כי הם יודעים שישראל היא עסק טוב. וחוץ מזה, רוצים ללכת? שיילכו! אחרים, אולי אפילו טובים יותר, יבואו במקומם.

איפה עוד יחלקו להם בנדיבות כזו אוצרות טבע, בנקים, נמלים ושירותים ציבוריים? איפה עוד ייתנו להם להלך כמלכים, לגבות עמלות מופרכות ומחירים מקוממים? הם יודעים את זה טוב מאוד, אבל הם ממשיכים להתנהג כאילו הם עושים טובה בעוד הם מסכנים את עצם קיומנו כאן.

הם מתלוננים על הביורוקרטיה, מסכנים, ומיד מגייסים לשורותיהם עוד רגולטור שיעזור להם לקחת מאיתנו עוד. מה הם יודעים על ביורוקרטיה? מה הם יודעים על האימה הקרה שעוברת במורד הגב בכל פעם שמכתב מגיע ממס הכנסה? מה הם יודעים על תור בבנק או בביטוח לאומי? חובותיהם מסופקים, חטאיהם נמחלים. נסו אתם לא לשלם מע"מ או לחרוג מהמסגרת.

ח. דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת המעמדות, אמר קרל מרקס. הוא צדק, הבחור, ובמלחמה הזאת אנחנו מפסידים יום-יום, שעה-שעה.

אבל לא הכול אבוד. את המערכת אפשר לשנות. במערכה עוד אפשר לנצח. מס ירושה, מס חברות, מיסוי הוגן, חלוקה צודקת - כל הדברים האלה, ועוד רבים, אפשריים. צריך רק לרצות אותם מספיק ולצעוק אותם מספיק חזק.

הם נלחמים על כל מה שיש להם, ויש להם הכול. לנו אין דבר מלבד הצדק. הגיע הזמן ליטול אותו לידינו. את כיוון הרוח אפשר לשנות.

הרהור

כל דבר בא על חשבון דבר אחר. יש עוגה, וככל שהחתיכה של הטייקונים גדולה יותר - כך שלכם קטנה יותר.