תוכנית לימוד לכל החיים

הקלישאה הגורסת היא כי "העולם שייך לצעירים". ואכן, רשת האינטרנט והעיתונות הכלכלית מתמלאות מעת לעת בווידויים מרגשים ובנתונים סטטיסטיים של אנשי היי-טק בני 40 פלוס, המתקשים להשתלב בשוק העבודה בתחומם, שכן התפקידים הנחשקים בתעשייה נתפסים על-ידי בוגרי אוניברסיטאות נמרצים וצעירים יותר. גם בצד השני של המפה, בתעשיות המסורתיות, אחוז המועסקים בגילאים אלו, לרוב חסרי השכלה אקדמית, צנח בשנים האחרונות, עם נתונים מדאיגים הנוגעים לתעסוקת הנשים, תושבי הפריפריה והמיעוטים.

ישראל נמצאת בין המדינות עם שיעור האקדמאים הגבוה ביותר ויותר מ-40% מהצעירים עד גיל 25 מתחילים את לימודיהם העל-תיכוניים מדי שנה. גלי העלייה האחרונים, מתחילת שנות ה-90, הוסיפו לשוק העבודה הישראלי כוח-אדם בעל רקע אקדמי מוצק, אם כי לעיתים מיושן ואינו מתאים לעולם התעסוקה המודרני.

חוסר התאמה בין ההון האנושי הזמין לעבודה לבין דרישות השוק, אינו מקרה ייחודי לישראל והוא מאפיין בולט של כלכלות מתקדמות רבות. הכשרות מקצועיות והסבות למיניהן, הן התשובה הממשלתית לחוסר התאמה זה. דוגמה ליישום ההכשרה היא תוכניות וקורסים שמנהל משרד התמ"ת, שבמסגרתם עוברים חסרי התעסוקה קורסי הכשרה מעשיים, האמורים להתאים את כישוריהם לשוק העבודה.

לרוב, הכשרות אלו סובלות מחוסר רלבנטיות, מרמה מקצועית מוטלת בספק ומהיעדר הערכה, מבחינת המעסיקים והלומדים. רוב ההכשרות גם אינן מובילות לצבירת ידע ולפיתוח מיומנויות, אלא מתמקדות ברמת הבנה אלמנטרית. יוצאי ההכשרות אינם מוכרים על-ידי האקדמיה הישראלית ושעות הלימוד הרבות אינן נספרות ומזוכות לאלו המעוניינים להמשיך את לימודיהם במסגרות מתקדמות אחרות.

כלכלת הידע השולטת בישראל ובעולם, מציעה יתרונות משמעותיים לאלו השולטים במאגרי הידע הנדרשים בשוק. סביבה גלובלית ודינמית של מקום העבודה, גורמת לכך שידע ומיומנויות נדרשים משתנים ומשתכללים במהלך השנים, ועובדים המעוניינים בתעסוקה רציפה נדרשים להכשרה נוספת במהלך הקריירה באופן מסודר וממוסד, על אף ההכשרות המקומיות הקיימות ברוב מקומות העבודה כיום.

בעולם, תופעת הלימוד לאורך החיים (lifelong learning) תופסת תאוצה ונמצאת על האג'נדה המרכזית של קובעי המדיניות בתחומי הכלכלה והחינוך. התופעה עוסקת ביצירה אקטיבית ובעידוד אפשרות ללמידה אקדמית, המשכית, בעלת תוקף אקדמי תקני, לאורך החיים במסגרות שונות, שמאפשרות ללומד גמישות מרבית והכרה הוגנת בהישגיו הקודמים.

בישראל, סטודנטים מעל גיל 30, הם תופעה לא נפוצה בקמפוסים באוניברסיטאות, וגם במכללות ייצוגם נמוך יחסית. מערכות לימודים קשיחות, הגבלות שונות ומשונות על משך ועצימות הלימודים, ובעיקר תוכני לימוד המנותקים מעולם התעסוקה, מונעים מרוב האוכלוסייה בישראל להתאים את עצמה לעולם התעסוקה ולהמשיך לעשות זאת לאורך כל חייהם המקצועיים.

רוב תוכניות ההכשרה מנותקות מהאקדמיה, על אף המלצות של ארגונים בינלאומיים, דוגמת OECD והבנק העולמי, לשילוב תוכניות אלו באקדמיה. אדם סמית טען כי "חברה איננה יכולה לשגשג ולהיות מאושרת אם רוב אנשיה סובלים מעוני וממחסור". בישראל, על אף קיומה של תעשייה משגשגת, התורמת לשגשוג בשכבה מצומצמת בחברה, קיים מחסום מבני להתקדמות, שמקורו בעיקר בהשכלה.

מאפיינים ייחודיים של מנועי ההשכלה הנדרשת בישראל - של עולים, חרדים, מיעוטים ואחרים - מחייבים אימוץ תוכניות למידה גמישות במתכונת למידה לאורך החיים. לימודי-המשך מסודרים, לאורך כל תקופת התעסוקה, הן בתחומי הטכנולוגיה-העילית והן ברבדים השונים בתעשייה המסורתית, יחזקו את התחרותיות של המשק ויסייעו לתעסוקה מתמשכת של אוכלוסיות מבוגרות ומגוונות בחברה.

הכותבת היא חוקרת בתחום מדיניות החינוך ויזמות.