הלך לי המגזר. כאיש הציונות הדתית, שנים רבות היה ברור לי כי ההבדל בין המגזר החרדי למגזר הדתי-לאומי אינו קשור לרמת ההקפדה הדתית אלא לפערים בהזדהות האידיאולוגית עם המדינה ועם המפעל הציוני, דבר שהוליד לפרקים מחלוקות הלכתיות.
עם מעצר הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף, הלך לי המגזר.
כאשר הציבור החרדי הפגין כנגד בית המשפט העליון, סערה המדינה כאילו נחצה קו אדום. אבל ברור פנימי היה מעלה שאין כלל מקום לתהייה הציבורית. המגזר החרדי מזדהה הזדהות אינסטרומנטאלית עם מדינת ישראל. אני מאמין שהחרדיות האשכנזית פחות מזדהה עם מדינת ישראל מאשר החרדיות הספרדית.
דוגמא מן העבר שמייצגת את ההבדל היא העדר ראשי אגודת ישראל ממשרות תפקידי שרים, בשונה מאנשי ש"ס. כאשר נשאלת השאלה בקרב הציבור החרדי מה חזק יותר ההלכה או החוק ולחילופין האם יתכן התאמת ההלכה על פי רוח המדינה לא הייתה כל התלבטות. בקרב המגזר הציוני הדתי הייתה התלבטות. במעצר הרב ליאור ומעצר הרב יוסף נחצה קו אדום.
מנהיגי הציונות הדתית ידעו שנים ללכת בין הטיפות: לאזן בין ההלכה ובין המדינה. מהרגע בו לבשתי מדי צה"ל וכיפה סרוגה לראשי התמודדתי עם התנגשות בין הדגל והטלית. עוד בימי "בני עקיבא" תרגלנו דילמות במפגש בין דת למדינה. תמיד היינו מלאי סיפוק ואף לומר מעט גאווה ששמרנו על שני הדגלים. האירועים האחרונים הפרו את האיזון.
הדרך שבה נעצר הרב דב ליאור והרב יוסף, בעייתית בעיני. אני סבור שהמשטרה היתה צריכה להתעקש ולהמשיך ולנהל משא ומתן עם רבנים בסביבת ליאור ויוסף כדי שיגיעו ביוזמתם לחקירה. לדעתי המשטרה לא העריכה את הפוטנציאל הבעייתי במעצר שכזה.
בצד זאת אין אף תירוץ שיכול להצדיק דריכה על דגלה של מדינת ישראל. כן, זה מה שנעשה בהפגנות אלו. כשאני מביט במפגינים אני תוהה ביני לבין עצמי אם אני והם שייכים לאותו מגזר. לצערי התשובה היא לא.
אירועי המחאה בעיקר סביב מעצר הרב ליאור נתקו את המפעל הציונות הדתית ממדינת ישראל. נכון היה לרב להתייצב בראש מורם לחקירה. להסביר את עוצמתה של תורת ישראל להסביר את כוונתו ביחס לספר "תורת המלך", ואם יש לו טענות - לכנס מסיבת עיתונאים ולתקוף את כל מה שדעתו חפצה. יש גבולות למחאה. ציבור המפגינים עבר אותם, סגנונם היה סגנון 'לשרוף את המועדון'.
בהפגנות הללו נולד מגזר חדש - החר"סים: החרדים הסרוגים. אתמול מחו ציבור 'סרוג' לפי דפוסי מחאה חרדיים הלגיטימיים למגזר החרדי ולא לגיטימיים לציבור הדתי לאומי. את אלו שמחו אתמול ראוי שהציבור הדתי לאומי על מנהיגיו הדתיים לאומיים, שלצערי פעם אחר פעם בוחרים בזכות השתיקה הציבורית, יוציאו מחוץ למחנה.
טיפ אסטרטגי קטן: אני בטוח שאם שאלת החקירה היה מותנה בקיומה במשרדיו או בביתו של הרב ליאור היא הייתה מתקיימת, ואז הרב יוכל היה לטעון שה'משטר' הגיע אליו ולא ההפך.
מכל זווית שנבחן את אירועי אתמול נראה שהרצון לחקות חיקוי זול, לא מוצלח ובעיקר לא מוצדק את המחאה החרדית, העמיד היום את המגזר הדתי לאומי באור חדש. מעשי המחאה אמש הכתימו והחתימו את הציבור הדתי לאומי.
בשיחות ובמפגשים שונים אני נאלץ להבהיר שאמנם לכולנו כיפות סרוגות, אבל כמו שיש הבדלים בין חובשי המגבעות השחורות יש הבדל גם בין חובשי הסרוגות.
מכיוון שעבור אותם אלו שהפגינו אתמול ומנהיגיהם אין הבדל בין המשפט הישראלי ובין המשפט של אומות העולם, בין תקופות בו העם היהודי היה ריבוני לבין תקופות בו היה תחת שלטון זר אני מבקש להפנות אותם לקטע מתוך תפילת מוסף של יום הכיפורים המתאר את "עשרת הרוגי מלכות":" פקידים נהרגו מאחורי שבת בתי כניסיות , מלאי מצוות כרימון וכזוויות , והוציאו את רבי עקיבא דורש כתרי אותיות, וסרקו בשרו במסרקות פיפיות" עשרה רבנים גדולי ישראל התייצבו בפני שלטון זר שכלל לא האמינו בו ובהחלטותיו ושלמו בחייהם רק בגלל שהיו ענקי תורה .התייצבו לחקירה בראש מורם.
רועי לחמנוביץ' הוא יועץ תקשורת לסגן ראש הממשלה ושר הפנים ומרצה לתקשורת מכללת ספיר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.