כמו במחאה במצרים שהביאה מאות אלפי תושבי קהיר לכיכר תחריר, ובדומה לקבוצת המחאה כנגד מחיר הקוטג', כך גם "מחאת האוהלים" בשדרות רוטשילד החלה את פעילותה בפייסבוק. בדיוק לפני שבוע, ביום שני שעבר, הופיעה הקריאה הראשונה של הקבוצה הראשונה שקראה להקמת מאהל מחאה ליד תיאטרון הבימה, כביטוי לתסכול על מחירי הדיור המאמירים.
הקבוצה "לוקחים אוהל ונוקטים עמדה", קבעה מועד ברור לתחילת המחאה: יום חמישי. למחאה, שעל פי עמוד הפייסבוק הרשמי שלה אמורה להימשך שבועיים, נרשמו עד כה 5,600 איש שרשמו כי יגיעו (Attending) לאירוע המדובר.
כמו במחאות עממיות נוספות שהחלו ברשת, גם כאן אפשר היה לעקוב מראש אחר התהוותה עוד לפני שירדה לשטח. אבל כאן נגמר הדמיון בין מחאת הנדל"ן לבין כיכר תחריר ומחאת הקוטג'.
למרות שמדובר במחאה הגיונית וצודקת, היא נועדה לכישלון. לא מדובר בהערכה לאחר ביקור במאהל המחאה אלא מניתוח השיח הציבורי במדיה החברתית, לצד השתלשלות המחאה עד כה.
אלו מצביעים על 9 סיבות לכך שיוזמי המחאה לא רק שלא ישיגו את מטרותיהם, הם גם יקפלו את האוהל חזרה לבוידעם מוקדם מהצפוי:
1) היעד הטאקטי של המחאה לא מציאותי - תנובה היתה יכולה להוריד את מחיר הקוטג' ל-5.9 שקלים כבר בתחילת המחאה, עובדה שבסופו של דבר היא עשתה זאת. מצוקת הדיור במרכז, עם זאת, היא סוגיה מורכבת וסבוכה לאין שיעור: לא רק שמעורבים בה אינספור גורמים (קבלנים, עיריות, משרדי ממשלה, מנהל מקרקעי ישראל) היא גם בעיה שאף צד לא יכול להציע פתרון ברור.
2) דירה זה לא קוטג' - גם אם מתעלמים מהקושי לרתימת הגורמים שיביאו להוזלה ממשית של מחירי הדיור, המחאה הנוכחית לא סימנה לעצמה אפילו יעד מוגדר מראש. ברור שנטל שכר הדירה מכביד, אבל מה רוצים מארגני המחאה בעצם?
מחאת הקוטג' שאבה כוחה מהמצב האבסורד שמשפחה צריכה לשלם כמעט 8 שקלים על מוצר בסיסי כל כך, מחיר גבוה בכל קנה מידה. המשוואה של דירת 2.5 חדרים בתל-אביב שווה 1.5 מיליון שקל לא מצליחה ליצור אפקט דומה.
נכון, גם קורת גג היא צורך אוניברסאלי בסיסי, אבל כאן כבר מדובר בהשקעה שעשויה להחזיר את עצמה בעתיד, אפילו אם היום היא כרוכה במחיר גבוה.
3) קושי ביישום המחאה - חרם הקוטג' היה מאוד נוח לצרכן: הוא הצריך הקלקה אחת על כפתור ה"לייק", והימנעות ממוצר בודד מתוך כל מדפי הגבינות בסופר. עבור הרבה צרכנים, זה היה בחזקת גימיק חביב, לא הקרבה אמיתית. עכשיו תשוו את זה לרביצה באוהל ביולי-אוגוסט, בלי מזגן ומים זורמים.
בינתיים, בימים הראשונים, יש אווירת טיול שנתי: מגיעים אומנים וזמרים, יש חבר'ה טובים, וגם ככה אין מה לעשות עם הילדים בחופש לכן פסטיבל על חשבון רצועת הנדל"ן היקרה בארץ הוא פיתרון נהדר. מהר מאוד יגלו שהחרם הזה מתחיל להעיק, וירצו לחזור לרביצה בסלון הקריר.
4) קושי בביסוס צדקת הדרך - למרות שיש התארגנויות להעתיק את עיר האוהלים גם לירושלים, באר שבע וערים אחרות, בינתיים נראה שמחאת הדיור מוגבלת למאהל בשדרות רוטשילד. כל עוד אין למאבק הזה רוח גבית בקנה מידה ארצי - הוא ידעך מהר מאוד.
הסיבה לכך היא שבלי מאהלי מחאה בערים ויישובים אחרים, ההפגנה הנוכחית נראית ונשמעת כמו קיטור של כמה תל אביבים, שלא יאה להם לגור כמה קילומטרים מלב העיר. פער המחירים בין תל-אביב למעגל השני (רחובות, אשדוד, גדרה) הוא כזה שבינתיים יש אלטרנטיבה ממשית למחירים המחרידים של רוטשילד והסביבה.
5) מחאה מצומצמת ברשת - אפשר וצריך להחמיא לשלושת הצעירים שיזמו את "מחאת האוהלים": לא כל אחד יכול להשיג 5,600 חתימות בשבוע. אבל צריך להסתכל על התמונה הרחבה ולראות שאין בינתיים פעילויות נוספות שקוראות למחאה דומה בתל-אביב או בערים אחרות.
אין כאן צמיחה אורגנית של כמה קבוצות, כל אחת מהן מונהגת על ידי כמה פעילים שקמו והצליחו לסחוב אחריהם מחנה אוהדים. כשיש גוף אחד שמוביל למחאה הרבה יותר קל ללכת בעקבותיו. מרי אזרחי אמיתי עוד אין כאן, אחרת היינו רואים הרבה יותר פעילות בפייבסוק ובטוויטר, כפי שאכן היה בתקדים שנוצר במחאת הקוטג'.
6) פוליטיקה שמפלגת את המחנה - המארגנים אולי לא התכוונו לכך, אבל מחאת האוהלים הולכת ומקבלת צביון פוליטי של שמאל נגד ימין. אולי זה בגלל שהימין נמצא בשלטון, ואולי כי מנהיגים מהשמאל המובהק מזוהים עם עקרונות הסוציאליזם. העובדה היא שניצן הורוביץ ודב חנין התקבלו במאהל המחאה בברכה ובאהדה, ואילו מירי רגב הותקפה בגידופים.
מבלי לומר מילה על אישיותם של השלושה, צריך להסכים עם הדבר הבא: הזדהות עם מחנה פוליטי מסוים תוציא את הרוח ממפרשי המאבק, שהוא כלכלי-חברתי במהותו.
אפשר לצעוק שמחירי הדירות לא סבירים, אבל ברגע שמוסיפים לכך את ההסבר לכאורה - הזרמת כספים להתנחלויות - באופן מיידי המחאה הופכת בעיני רבים את ההזדהות לאנטגוניזם.
החיבוק של דב חנין יהפוך לחיבוק דב, שאולי יעזור לו למצב את עצמו כחברתי, אבל ממש לא יתרום למחאה. זאת לא הנחה או ספקולציה, אלא שיקוף של הקולות שכבר נשמעים ברשת:
יואב תגובות פייסבוק
7) נפח השיחה ברשת מצומצם - פעילות המחאה בהחלט הצליחה לייצר כותרות בכלי התקשורת, ובמידה רבה גם סיקור אוהד. אבל אם בוחנים באופן כמותי את נפח השיחה ברשת על מחאת האוהלים מתקבלת התמונה הבאה: הנושא בהחלט מדובר, ואפילו הפך לאחד מנושאי השיחה העיקריים, אבל הוא לא מתקרב לתהודה שנוצרה סביב מחירי הקוטג' בחודש שעבר.
גם בהשוואה לאירועים אחרים על סדר היום, כמו חוק החרם, נפח השיחה על מחאת הדיור מצומצם למדי:
יואב גרף נפח שיחה
8) אירוע לאומי יבלום את המחאה - הסלמה בדרום, התקדמות בעסקת שליט, משט נוסף לעזה - כל אחד מאלה יכול בקלות לדחוק הצידה את הסיקור התקשורתי של המחאה, ובלעדיו היא תאבד מומנטום.
בכנס "גלובס" בשבוע שעבר ניתח העורך הראשי של העיתון, חגי גולן, את הסיבות להצלחת מאבק הקוטג', והסביר שאחד הגורמים לסיקור העיתונאי המוגבר לחרם הצרכנים היה "בצורת חדשותית" במהלך חודש יוני - פשוט לא קרה שום דבר גדול אחר במדינה באותה תקופה.
כמה קסאמים על יישובי הדרום ישנו את התמונה התקשורתית, ותדביק אנשים למסכי הטלוויזיה בסלון.
9) לקחי העבר נלמדו - מחאה צריכה להיתקל באש נגדית כדי להתעצם. מובארק ירה במפגינים, זהבית כהן, להבדיל, התייצבה בחדשות השבת ואמרה שלא תוזיל את הקוטג'. התגובה הזו היא מה שדחפה את כל מי שהתנדנד על הגדר לרחובות.
ברור בדיעבד שתגובה רכה, אמפתית ומתונה יותר היתה מאפשרת למוחים לשחרר קיטור ולנטרל חלק מחומר הנפץ. אין זה פלא, אפוא, ששורה של חברי כנסת, גורמים מהממשלה וגם ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, כיתתו רגלם למאהל המחאה כדי לפגוש את המוחים בגובה העיניים.
גם אם בטווח המיידי נראה כאילו חלק מהביקורים נכשלים ורק מלבים את האש, בפועל הם ככל הנראה מפרקים את יסודות ההתנגדות, ומראה שהמנהיגים לפחות מקשיבים לרחבי ליבם של האזרחים - גם אם אין להם פתרונות קסם.
הכותב הינו מנכ"ל חברת Buzzilla למחקרים במדיה החברתית
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
