אלדד תמיר למחזיקי אג"ח טאו: "השקעתם וטעיתם? הפסדתם, אלה חוקי המשחק. בן דב והאחרים לא חייבים לכם כלום, תגידו תודה על כל שקל שתקבלו"

אתחיל בהסבר קצר ועובדתי, כי אני חש שאת כל העניין עוטפת לא מעט אי הבנה בסיסית. כשאנחנו קונים איגרת חוב, אנחנו נותנים הלוואה. הריבית בהלוואה מחולקת לשניים: ריבית הנקראת ריבית חסרת סיכון, שהיא נמוכה מאוד היום, ומשקפת את ערך הזמן בלבד, וריבית מרווח, המשקפת את הסיכון, ונקראת מרווח.

כן רבותיי, סיכון. ולמה סיכון? כי זו השקעה, ובכל השקעה יש מרכיב של סיכון. אם כל בעל חוב תמיד יחזיר את כל הכסף, אז לא תהיה ריבית, ולא יהיו רווחים בקופות גמל, ובקרנות הנאמנות ובתיקי ההשקעות. חברות לא יגייסו חוב (כי הרי אף אחד לא יקנה איגרות חוב שאינן נושאות ריבית) והחברות לא יוכלו לצמוח.

על כן, אין כזה דבר שמאה אחוז מאיגרות החוב נפדות תמיד, ככה עובד שוק ההון. אז די לכותרות והפרשנויות הללו. צר לי, אבל זה ממש לא רציני. השקעת וטעית? הפסדת. זה בסדר, אלו הם חוקי המשחק. בדיוק כמו שאם השקעת וצדקת אז הרווחת. אבל אין מצב כזה שבו תמיד רק מרוויחים. בקיצור, אילן בן דב ואחרים ממש לא חייבים לכם כלום. ועל כל שקל שתקבלו מהם, אתם צריכים להגיד תודה.

ועכשיו באופן פרטני יותר לגבי הסדר החוב בטאו. הדיון בנושא בימים האחרונים, כלל שני מאפיינים מרכזיים: צדקנות וקינאה.

נתחיל בצדקנות. אילן בן דב הציע למחזיקי האג"ח (למרות שהוא ממש לא חייב) שליש מהכסף בחזרה. אתמול הוא כבר הציע להחזיר את כל הכסף, והייתי בטוח שכאן תיגמר הצדקנות, אבל הופתעתי. גם עכשיו ממשיכים לבקר, לתקוף, להעליב, לספור לו את רכושו, להשתמש בשפה צינית ומלגלגת. בחיי, פראייר האילן הזה.

ויש, כאמור, גם קינאה. בואו נתבונן כמה דקות במראה, ולרגע נגיד את האמת באומץ: אנחנו ארץ זבת חלב ודבש, אבל כנראה גם ארץ זבת קנאה וחוסר פרגון. ברוב המקומות בעולם אנשים כמו אילן בן דב, יצחק תשובה ולב לבייב היו זוכים לכבוד והערצה. הם היו הופכים למודל ליזמות, למודל לחיקוי.

אצלנו זה בדיוק הפוך. הצלחת? מחכים לרגע שתיפול. קודם כל אנחנו סופרים לאנשים את הכסף: ככל שערימת ה"סטיפות" בדמיוננו גבוהה יותר, ככל שהבית של "הפושע" רחב ומפואר יותר, ככה הבור שאנחנו חופרים עמוק יותר.

ולבסוף קצת עובדות. אין לי מושג מדוע בחר בן דב לשלם הכול. אולי כי גם הוא נכנע למסע המגעיל שהתנהל מולו. אולי כי גם התדמית הציבורית שלו חשובה לו (חשובה עד כדי כך שהסכים לשלם עליה שלוש מאות מיליון שקל). אולי זה קצת לא מסתדר עם פרטנר, ועם התדמית הקלילה והשמחה שמאפיינת אותו.

יחד עם זאת, חשוב שנבין את העובדות. טאו פשטה את הרגל. מחזיקי האג"ח השקיעו מראש במעין קרן גידור (כל הפרטים התשקיף). בעלי מניות שם הפסידו את הכול, בעלי איגרות החוב הפסידו את הכול. מי שהשקיע בטאו לקח סיכון והפסיד. כבר אמרנו: זה עולם ההשקעות, בלי סיכון אין תשואה. אבל פתאום קם אדם ומחליט להחזיר לנו את כספי השקעתנו. אז המינימום שאנחנו יכולים להגיד זה שאפו.

ואל תדאגו, יהיו לנו עוד הזדמנויות להמשיך ולחפור את הבור. אם לא לאילן בן דב אז ליצחק תשובה, ואם לא ילך לנו גם שם אז נמצא כבר על מי "לשים את הצלב". תראו שיהיה בסדר.

הכותב הוא מנכ"ל ומייסד תמיר פישמן