בין הרצליה פיתוח לשדרות רוטשילד

בין המשרדים של חברות ההיי-טק בהרצליה פיתוח לאוהלים שגודשים בשבועיים האחרונים את תל אביב עובר קו ברור.

זה לא הקישור הישיר של סיבה ותוצאה, שעליו מוחים המשתכנים בשדרות רוטשילד בעקבות מדיניות הממשלה, אלא קישור מהסוג שמזכיר את חוק הכלים השלובים. בפרספקטיבה לעיר האוהלים בת"א, כאשר התעסוקה בהיי-טק מספקת תקווה אמיתית, יציאה לרחובות אינה נדרשת.

למעשה, זה לא ההיי-טק, אלא כל מקצוע שמספק הכנסה מכובדת ויציבה, אופק מקצועי ואפשרויות להתפתחות עתידית. בישראל נתפס ההיי-טק כמרכיב התעסוקתי שסיפק את הנוסחה כדי לצאת מהשגרה המעיקה, מה שיספק לפחות אקזיט מטאפורי מהחיים הבעייתיים כאן, ואולי השורש של תרבות האקזיט המקומית בהקשר העסקי שלה: אופציה שמספקת גם אפשרות נוחה להתעשרות מהירה בגיל צעיר - חלק מהותי מחומר הבעירה של המרחב הקפיטליסטי - ואם לא, לפחות דרך מכובדת לצאת לפנסיה בגיל מבוגר.

האקזיט מתרחק

אלא שכיום ברור שזה לא המצב. אחרי גיל 40, כך על פי חברות ההשמה, מתקשים המועמדים בהיי-טק להתקבל לעבודה. גם הכניסה לתחום בגיל צעיר יותר אינה טריוויאלית. לאחר יותר מ-15 שנה של תעשיית היי-טק פורחת, מספר המשתתפים בתחום זה נע סביב 5%-6% בלבד מכלל כוח העבודה. מעל לכל, מתברר שאנשי ההיי-טק רחוקים מאותו האקזיט.

רק מי שמגיע לתפקידים בכירים, אם בכלל, יכול להתעשר. השאר - 95% מהעובדים - מקבלים, במקרה הטוב, בונוס מכובד במקרה של אקזיט.

אופציית האקזיט מתרחקת עוד יותר ממי שמעוניין לחיות בפריפריה, ולא להתמודד עם מחירי הדיור הבעייתיים במרכז הארץ. נכון, יש אופציות, אבל אלו מיועדות בעיקר למקצועות ספציפיים. מי שמסיים לימודי הנדסת תוכנה, מחשבים או אלקטרוניקה, ומעוניין לעבוד בקצה הטכנולוגי העליון, ימצא הרבה פחות אופציות מחוץ לאזור המרכז.

קשה לשייך את היציאה של הישראלים לרחובות בקיץ 2011 לקושי במציאת אקזיטים, ואפילו לקשיי ההיי-טק הישראלי, מה גם שרוח התקופה דווקא נוחה יחסית בהקשר הזה. אבל חוסר היכולת למצוא תקווה באופציות הקיימות - תעסוקתית, אישית ופיננסית - קשור ישירות להבנה שההיי-טק הישראלי כפי שהתפתח עד כה, כבר לא יספק את הפתרון.